"חדר האוכל בקיבוץ" הוא מושג המכיל עולם ומלואו. במשך שנים רבות היה חדר האוכל המשותף מרכז החיים בקיבוץ ואחד מהסמלים הבולטים שלו.
הוא היה יותר מאשר אולם אכילה. יש האומרים שחדר האוכל בקיבוץ היה התחליף החילוני-ציוני למקדש: עלו אליו לרגל שלוש פעמים ביום לפחות (לארוחת בוקר, צהריים וערב; לעתים עם השכמה לארוחה מוקדמת, ואולי עוד פעם אחר הצהריים), קישטו אותו, בו התכנסה האסיפה הכללית, הוא שימש למפגש קהילתי ותרבותי ביומיום ובחג וכאמצעי להפצת מידע בין חברי הקיבוץ.
מסלולי ההליכה של חברי הקיבוץ נקבעו בהתאם לזמני הארוחות וכל הדרכים הובילו אל חדר האוכל: המדרכות, השבילים, הקיצורים הקבועים בדשאים. ההליכה אל חדר האוכל וממנו היתה הזדמנות לפגוש ולהתרועע, לראות מה חדש ב"חצר", לסגור עניינים ולעשות סידורים, או פשוט להיפגש עם אנשים בדרך, בלי לקבוע מראש.
כוחו של חדר האוכל לא היה באכילה אלא, כדברי ההיסטוריונית יערה בר-און, "בדרמה הנוצרת במהלך האינטראקציות החברתיות המתרחשות על בימת חדר האוכל... זוהי הצגה שאין בה חלוקה ברורה בין צופים לבין משתתפים. זהו מקום בו כל האולם במה".
הקיבוץ היה הבית, ומקום המגורים של החברים נקרא בפיהם "חדר" וכשמו כך היה. פונקציות שונות של חיי היומיום – כגון בישול, אכילה, כביסה וכדומה – היו שיתופיות ובוצעו במבנים ציבוריים בחצר הקיבוץ.
החברים סעדו את הארוחות בצוותא, כשהאוכל הוכן והוגש על-ידי חברי הקיבוץ. ניהול תקציב המזון, תכנון התפריט, רכישת המוצרים והקצאתם נעשו בידי חבר/ה שנקרא/ה "אקונום/ית". האוכל הוכן במטבח על-ידי צוות שבראשו עמד/ה "טבח/ית". השירות בחדר האוכל ניתן על-ידי "אחראי/ת" חדר האוכל יחד עם חברים/ות שמילאו תורנות של מספר חודשים והגישו ארוחות בוקר וצהריים. הגשת ארוחת הערב נעשתה בדרך של תורנות, שהתבצעה על ידי כל החברים (חבר/ה אחד/ת היה תורן שבועי ושני חברים/ות שהתחלפו מדי ערב). במשך השנים עבדו במטבח מספר הורים של חברים שהתגוררו בקיבוץ ובתקופות בהן שהו מתנדבים בקיבוץ, חלקם שובצו לעבודה בענף המזון.
נפגשנו עם אורנה עזר, אלישבע ליאור, ארנון ברן, חיה סיגל, יוליקה מרין, מריאן רקיארו, מריאנה קריגר, מרים פרטליס, נורית רוזנויין, עתליה הרלב, ראובן סופר, ורחל הלפר – חברים שהגיעו לקיבוץ במהלך השנים (פרט לאורנה שנולדה במקום) ומילאו תפקידים שונים בענף המזון. שמענו מפיהם על חוויותיהם והן מובאות להלן, לא בהכרח לפי סדר התרחשות כרונולוגי. חשיבותן של עדויות אלה נעוצה בכך שהן משקפות את רוח הזמן.
מייסדי קיבוץ בחן – בוגרי תנועת הנוער החלוצית עצמאית "למרחב" מארגנטינה – הגיעו לארץ במספר גרעיני עליה, החל משנת 1951, ועברו הכשרה בכינרת ובאלומות. כאשר שהו באלומות, נשלחה עתליה הרלב לקורס "אקונומים" של התנועה הקיבוצית שהתקיים בחיפה. במהלך חודש מאי שנת 1954 התחילו המייסדים להתאסף ב"משלט 82" (המקום שיועד להקמת קיבץ בחן). עתליה, ה"אקונומית" הראשונה בבחן מספרת: הגענו במשאית שהטלטלה על דרך משובשת… במקום היו שני מבני בטון וכל השאר היו צריפים, שהיו בשימוש החיילים ששהו במקום… חדר האוכל והמטבח היו באחד הצריפים עם גג מחורר… לא היה הרבה מה לאכול… בישלנו לחברים ולחיילים (27 חברים ו-80 חיילים) בסירי אלומיניום על פתיליות… השתמשנו בציקוריה במקום קפה, מרגרינה שחתכנו ל-16 חתיכות, אבקת ביצים… עד היום החברים לא שוכחים לי איך הייתי מדללת את הריבה במים כדי שתהיה כמות יותר גדולה… היו מקררים על קרח, בלילה היו מביאים קרח, היה צריך לחתוך אותו וכולם התנפלו כדי ללקק אותו, נשאר מעט מאד…
אלישבע (אליק) החליפה את עתליה בתפקיד. עד אז ארוחת ערב שבת הייתה שמנת מדוללת במים בתוספת ריבה ושלוש עוגיות פתי-בר: 'המהפכה' הראשונה שעשיתי כאקונומית הייתה ההחלטה להגיש בערב שבת ארוחה חמה – חצי ביצה קשה שנטבלה בבלילה וטוגנה, בתוספת צ'יפס. ביום שישי בשעה 14:00 היו מתחילים בטיגון הצ'יפס בסיר ענק מלא בשמן זית לא מזוקק. עד היום, החברים הותיקים מרגישים את הריח שהתפשט בכל הקיבוץ.
החברים העלו זיכרונות הקשורים להכנת האוכל ולטיפול במזון –
ארנון: בשביל למרוט את הנוצות של העופות, הביאו לי סיר עם מים רותחים כדי לטבול אותם. ברגע מסוים הייתי צריך ללכת לשירותים, וכשחזרתי, העופות כבר התחילו להתבשל.
ראובן: בתקופה מסוימת היו צדים ארנבות בשדה, והביאו אותן לבישול. חלק מהן נאכל, ובגלל תנאי הקירור הירודים, חלק גדול התקלקל. הבשר התכסה במעטה ירקרק, שפשוט הוסר ממנו, וכך הבשר "הוכשר" מחדש לשימוש.
לפני סדר פסח, ראובן בישל דגים, וכיוון שהיה סוף היום, הכניס את הסיר בעודו חם לחדר קירור. למחרת, כאשר פתח את חדר הקירור, שמע קולות בעבוע – מהתסיסה שבסיר הדגים. כמובן שבאותו ליל הסדר לא אכלו דגים.
בחנוכה, ראובן נסע למאפיה בכפר יונה (שממנה קנינו את הלחם והחלות) והכין שם את הבצק לסופגניות. בדרך חזרה, בג'יפ, הבצק תפח וגלש וגלש וגלש…
כשנורית למדה בקורס אקונומים במדרשת רופין, למדו טכנולוגיה של בשר. היא סיפרה איך מכינים קציצות בבחן: בערב מוציאים את הבשר מההקפאה למשך הלילה, למחרת מערבבים את כל החומרים הדרושים, מכניסים למקרר ולמחרת מטגנים או מבשלים את הקציצות. המרצה שאל: "יש מישהו חי בבחן?"
מריאן: בזמנו, כשרק נכנסתי לעבוד במטבח, היינו קונים עוף טרף (כשרותו נפסלה בגלל פגם בשלמותו, כגון חוסר כנף או כדומה). הטבח השכיר שהיה כאן, זרק את העופות לסיר מבלי לנקות אותם ולרוקן את החלקים הפנימיים. דיווחתי לראובן, האקונום, על כך ולמחרת הפכתי לטבח הראשי.
לגבי התנאים הסביבתיים והתברואתיים, סיפרו החברים –
רחל: כשהגעתי בבוקר למטבח הישן, בצריף, הייתי לוקחת מגב ודופקת על הרצפה כדי להבריח את העכברים.
יוליקה: אותם העכברים "טיפלו" בלחם… היינו חותכים את הסימנים ומנצלים אותו .
ראובן: שולחן העבודה במטבח הישן היה מכוסה בפח, שהיה מחליד כל הזמן. רק במטבח החדש זכינו בשולחן נירוסטה.
במטבח הישן קיררו את המזון בארגזי מים. הם התקבלו מהרפת כאשר שם התקינו מקררים. לתוך הארגזים האלה היו מכניסים כדי חלב, סירים עם קומפוט ועוד מיני מאכלים מיועדים לקירור. לפעמים המים היו חודרים לתוך הסירים, מה שלא הפריע לאף אחד לאכול את הקומפוט או כל דבר אחר שהוגש בארוחה. כנראה שהחברים פיתחו מערכת חיסון חזקה במיוחד, ההוכחה לכך היא שלא היו מחלות קשות אצלנו.
ראובן: כאשר סדר פסח התקיים במחסן תערובת (ראה תצוגה "גלגולו של מבנה"), המרק הועבר מהמטבח בטרקטור, ומטבע הדברים, הגיע רק חצי ממנו. שנים לאחר מכן, סדר פסח נערך במחסן הבגדים החדש (ראה תצוגה "גלגולו של מבנה"), לפני הפעלתו. נורית מתגאה בכך, שהצליחו להעביר את המרק בעגלות חימום ואף טיפה לא נשפכה.
אורנה: יום אחד הגעתי למטבח והיה ממש ריח מסריח, חיפשתי את המקור ולא מצאתי… בסופו של דבר התברר שהייתי בהריון.
כאמור, מבנה חדר האוכל היה צריף –
עתליה: היה רק סכין אחד לשולחן ל-8 אנשים וכדי שהסכין לא "ייעלם", הוא היה קשור בשרשרת לשולחן.
יוליקה וראובן: בשולחנות נוצרו חורים, כי המשטח העליון היה באיכות ירודה. כאשר ניקו את השולחנות, כל הפירורים והשאריות הופלו לתוך החורים וגרמו לתופעות לוואי כגון ג'וקים ודומיהם.
כלי האוכל היו מפלסטיק. מריאנה: לצורך רחיצת הכלים היו שני כיורים גדולים ועמוקים, אחד עם מי סבון ובשני מים "נקיים". החברים היו מסיימים לאכול ו"זורקים" את הכלים (חלקם עם שאריות) לתוך מי הסבון. התורן הממונה על הכלים, היה רוחץ אותם בלופה וזורק למים ה"נקיים". ארנון: יום אחד, הציע חבר לבצע ניקוי יסודי של הכלים לפני הארוחה: להכניס אותם לסיר עם מים רותחים. באותו היום אכלו בכלים חד-פעמיים, כל הכלים איבדו את צורתם.
במהלך הזמן נקבעה תבנית לתפריט ארוחת הצהריים:
- מנה: מנה עיקרית, מנת "במקום" (לאלה שהמנה העיקרית לא היתה לטעמם), מנה לצמחוניים, מנה ל"דיאטה" (לפי הוראות רפואיות).
- פחמימה
- ירקות: מבושלים וטריים.
לקראת כל חג, חדר האוכל כולו לבש חג – מפות ופרחים על השולחנות, קישוטים על הקירות וכו', הוכנו המאכלים המאפיינים את המועד והתפריט היה מיוחד. מרים מספרת שלפני החגים עבדו בלילות להכין את המנות לחג, במיוחד לקראת ליל הסדר שתמיד השתתפו בו סועדים רבים.
אם אמרת בקיבוץ בחן חדר אוכל, אמרת יוליקה. אם חדר האוכל הוא אחד הסמלים הבולטים של הקיבוץ, יוליקה מרין – חברת קיבוץ בחן שמילאה את תפקיד אחראית חדר האוכל במשך עשרות שנים – היא הסמל הבולט של חדר האוכל.
יוליקה: חדר האוכל היה כל החיים שלי, כל כך אהבתי את המקום הזה.
האוכל הוגש לשולחנות, שיטה שנמשכה גם בחדר האוכל החדש עד לשנת 1976, שנה בה התחילה שיטת ההגשה העצמית. הגשת האוכל לשולחנות חייבה שהסועדים ימלאו את כל מקומות הישיבה ליד השולחנות. רק כשליד שולחן המיועד לארבעה סועדים ישבו ארבעה אנשים אפשר היה לשבת ליד השולחן הבא. הסיבה לסידור זה נבעה מכך שלשולחן הוגש אוכל לארבעה סועדים ואם השולחן לא היה מתמלא, המצטרף באיחור היה מקבל אוכל קר; כמו כן, הדבר אפשר למנוע מצב בו שלושה סועדים "יחסלו" מגש עם מנות לארבעה.
לעתים היו כאלה שלא היו מוכנים לחלוק שולחן עם כל אחד וזאת היתה אחת ההתמודדויות של יוליקה. היא גם דאגה שהתנהגות הסועדים וההופעה שלהם תהיה הולמת. בכניסה לחדר האוכל היה מתקן לניקוי הנעליים ומגפי העבודה מלאי הבוץ או צואת הבהמות – יוליקה דרשה מהחברים להשתמש בו לפני כניסתם לחדר האוכל; כמו כן, הקפידה שהנערים לא יכנסו יחפים או לבושים בבגדי ים וכדומה. בקיצור, היא נאלצה להיות "שוטרת".
ביום שיוליקה היתה מגיעה לחדר האוכל עם פרח בשיער ידעו כולם שהיא במצב רוח קרבי וכדאי להיזהר… אך בלבה החם היא תמיד דאגה לכולם, שכל אחד ימצא משהו לאכול.
בשלב מסוים התחילו ילדי ביה"ס לאכול בחדר האוכל (לפני כן אכלו בבתי הילדים) ובמקביל לדרישותיה מהילדים ללבוש והתנהגות הולמים הייתה לה דאגה גדולה לכל אחד ואחת מהם. שלומית מספרת שכשהמשפחה יצאה לשליחות בחו"ל היא ביררה עם ילדיה מה היו רוצים שתבשל להם ותשובתו של בנה יונתן, אז בן 11, היתה: "יוליקה יודעת מה אני אוהב לאכול".
בסוף שנת 1972 עבר חדר האוכל למבנה חדש שנבנה במיוחד לשמש אכסניה לכל ענף המזון. יוליקה ואשר שטרן ז"ל (שהיה אחראי על בנייתו) עסקו ברכישת הציוד: עגלות, כלים, כלי הגשה, סכו"ם וכו'. בהתחלה המשיכו לבשל בצריף ובהמשך עברו האקונומיה והמטבח למבנה החדש. בין ה"אטרקציות" של חדר האוכל החדש אפשר לציין מיחם גדול (שאפשר לחברים להכין לעצמם שתייה חמה), ברז מים קרים (בטמפרטורה של מים שהיו בקירור) וברז סודה!
בשנת 1976 שונתה שיטת הגשת האוכל לשיטה של הגשה עצמית, תחילה לתקופת ניסיון עם הציוד שהיה קיים באותה עת ובהמשך נרכש ציוד יעודי. אחד היתרונות של ההגשה העצמית היה שכל סועד יכול היה לשבת היכן שרצה ולא היה עוד צורך "למלא" שולחנות. הסועד הצטייד תחילה במגש וכלי אוכל, בראש המערך היתה עגלה עם המנה העיקרית שהוגשה לו על-ידי עובד חדר האוכל ובהמשך עגלות עם יתר מרכיבי התפריט שהסועד הגיש לעצמו. כאשר מריאן נכנס לעבוד במטבח, הוא הציע לשנות את מערך העגלות בהגשה: במקום שהעגלה עם המנות תהיה בראש המערך, היא הועברה לסוף. בכך הושג חיסכון לא מבוטל, כי כאשר הסועד הגיע לעגלת המנה העיקרית, צלחתו כבר היתה מלאה בסלטים ותוספות ויכול היה להסתפק במנה עיקרית קטנה יותר.
במשך השנים עבדו במטבח מספר הורים של חברים שהתגוררו בקיבוץ. נוכחותם תרמה ליחסים טובים בצוות ולהרגשת "בית". זיכרונות טובים יש למי שזכה לעבוד עם "סבים" אלה. סבא אלברג ז"ל היה במקצועו קצב ולכן, בחלק מהזמן הוא טיפל בבשר לפני הבישול. הוא גם היה מקלף תפוחי אדמה, גזר ובצל, טוחן כל מה שהיה צריך ועושה הכל במהירות גדולה. סבא פרקש ז"ל, או בכינויו "סבא טוסט", היה מגיע ראשון בבוקר ומכין טוסטים מהלחם שנשאר במכונת פריסת הלחם. הוא הביא את קליית הלחם לדרגת אומנות. היה מסדר את ארגזי הירקות, ממיין את העגבניות, הכל בשקט ובחריצות גדולה. סבא סימנובסקי ז"ל היה עוזר באקונומיה לארוז מוצרים שהגיעו בתפזורת – למכירה בכלבו או במרכולית. הוא היה בעל חוש הומור – יום אחרי יום כיפור, כאשר מריאנה היתה אקונומית, ברגע של לחץ בעבודה, היא פלטה "אלוהים!", תגובתו היתה: "תעזבי אותו בשקט, הוא עבד כל כך קשה אתמול".
הרבה מתנדבים מחוץ לארץ עבדו במטבח ובחדר האוכל במשך השנים וכל אחד תרם לפי יכולתו. שניים מהם היו טבחים, אחד מהם היה כומר קתולי ארגנטינאי שבין היתר, הכין עם כולם קנידעלך לפסח.
למרות מה שניתן אולי להבין מכל הסיפורים, היתה במהלך הזמן התפתחות והתקדמות בתנאים, בדרכי העבודה ובתפריטים, בזכות התמקצעות החברים שיצאו לקורסים והשתלמויות. איכות וכמות המזון, תנאי התברואה ורמת השירות הלכו והשתפרו לאורך השנים לרמה טובה.
התייחסנו בפתיח ל"דרמה הנוצרת במהלך האינטראקציות החברתיות המתרחשות על בימת חדר האוכל...". אחת המפורסמות היא כניסתה של דמות לא מוכרת; על כך מספרת חיה: כשבאתי לביקור בבחן בפעם הראשונה, ראובן (ראובן סיגל, חבר בחן שנישא לחיה) הביא אותי לחדר האוכל וכל הדרך עד לשולחן עקבו אחרי המבטים של כל היושבים באולם…
חדר האוכל היה יותר מאשר אולם אכילה, זאת כבר אמרנו. פעילות חשובה שהתקיימה בו, היו הדיונים שנערכו בנושאים הקשורים לקיבוץ וחבריו, באסיפה הכללית.
הקיבוץ הוא אגודה שיתופית עם מוסדות של דמוקרטיה ישירה: אסיפה כללית ריבונית וועדות ציבוריות נבחרות ומתחלפות המנהלות את התחומים השונים של פעילות הקיבוץ.
האסיפה הכללית היא הריבון, לכל חבר בקיבוץ זכות להשתתף ולהצביע. היא הבוחרת את ממלאי התפקידים והוועדות, לרבות את יו"ר האסיפה והיא המחליטה בכל הסוגיות החשובות. מזכירות הקיבוץ (הועד המנהל של האגודה השיתופית) מכנסת אותה וקובעת את סדר היום שלה. קיים נוהל ברור ומחייב לגבי קביעת סדר היום, דרכים ומועדים לזימונה, ניהול האסיפה, מתן זכות דיבור, העלאת הצעות על-ידי המשתתפים ואופן ההצבעה, פרסום החלטות וכדומה.
בדרך כלל התכנסה האסיפה הכללית בכל מוצאי שבת והנושאים שעל סדר היום השפיעו על מספר המשתתפים ועל אורך הדיונים. לעתים חדר האוכל היה מלא עד אפס מקום, אך היו גם פעמים בהם האסיפה נדחתה בגלל מיעוט משתתפים. שנים רבות היתה לאסיפה הכללית משמעות רבה בחיי הכלל והפרט, לא מעט דיונים טעונים התקיימו והחלטות הרות גורל התקבלו.
מאז שמונה לקיבוץ בחן מפרק מפעיל וככל שהוא מכהן, מרוכזות בידיו כל הסמכויות של רשויות האגודה השיתופית, לחברי הקיבוץ אין מעמד בניהול ובקבלת ההחלטות ולכן האסיפה הכללית לא מתכנסת.
לא על לחם לבדו יחיה האדם וחדר האוכל שימש אכסניה ליצירה תרבותית ענפה שנוצרה בבחן עבור המבוגרים והילדים כאחד.
מדי שנה נבחרה ועדת תרבות שדאגה לארגון פעילויות תרבות לחברים. מדי ערב שבת התכנסו החברים לפעילות תרבותית-חברתית: הופעת אמן או מרצה מבחוץ, יצירה מקומית בתחומים רבים, פעילויות חברה ועוד. כמו כן, נחוגו כל החגים, חלקם בחדר האוכל. לכל חג נוצרה מסכת פרי יצירה מקומית עם דגש על היסודות החקלאים, החברתיים והקהילתיים של החג וכן נוצרו כרזות וקישוטים. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לליל הסדר ולהגדה הקיבוצית. בנוסף ליצירה שבאה לידי ביטוי באירועים קהילתיים, היתה גם יצירה אישית בתחומי ההגות, הכתיבה והאמנות במגוון תחומיה (במה, מוזיקה, ציור, פיסול, צילום ועוד).
קצרה היריעה מלפרט בתצוגה זו, המוקדשת לחדר האוכל, את היצירה התרבותית-חברתית שנוצרה במקום. להמחשה אנו מביאים מספר קטן של דוגמאות:
אחת הדוגמאות ליצירה המקומית היתה הלהקה "הרדיו", שחבריה היו: דני גפני, אליהו מרימפולסקי ז"ל, מנחם צ'יט ז"ל ויוסי קדר – סוג של "הגשש החיוור" המקומית שהופיעה במשך שנים באירועים שונים בקיבוץ עם יצירה מקורית על ההווי המקומי. על איפור הלהקה הופקד איסר ברעם. התצלומים שלהלן לקוחים מהארכיון של דני גפני.
[להגדלה: לחיצה על התמונה]
דוגמה אחרת לפעילות החברתית-תרבותית שנוצרה במקום היא פעילות שהתרחשה ברחבת חדר האוכל ובמועדון תחת הכותרת "מדרחוב". להלן מספר תצלומים לקוחים מארכיון הקיבוץ.
[להגדלה: לחיצה על התמונה]
דוגמה נוספת היא מסיבות פורים לילדים שהוכנו ע"י חברי הקיבוץ. במסיבות אלה הופיעה, בין היתר, "להקת הליצנים", שהורכבה ממספר חברים מהקיבוץ. להלן כמה תצלומים לקוחים מהארכיון של דני גפני.
[להגדלה: לחיצה על התמונה]
דוגמה אחרונה היא הצגות ילדים במסיבות פורים לילדים. התצלום לקוח מארכיון הקיבוץ.
בתקופת טרום טלוויזיה, ה"קולנוע" המקומי מילא תפקיד מרכזי ומדי יום שלישי בערב הוקרן סרט בחדר האוכל. הפעילות בתנועות הקיבוציות והלימודים במוסדות של ההתיישבות העובדת כמו מדרשת רופין למשל, היו מסתיימים בימי שלישי בשעות המוקדמות של אחר-הצהריים כדי לאפשר לחברים לחזור לקיבוצם לצפות בסרט.
בקיבוץ היה נבחר חבר/ה שבאחריותו להזמין סרטים ממחלקת הקולנוע של ההסתדרות. הסרטים היו ברוחב 16 מ"מ והגיעו לקיבוץ בימי שלישי באוטובוס של אגד. הסרט היה ארוז במזוודה חומה מרובעת חבוקה בשתי רצועות ברזנט ואבזמי מתכת. בדרך-כלל היה מגולגל על שלושה גלגלי מתכת, דבר שחייב שתי הפסקות בהקרנה לצורך החלפת גלגל. בימי רביעי בבוקר הסרט היה מוחזר לנהג האוטובוס. אין ספור סיפורים אפשר לספר על שמירת מקומות ישיבה, חוויות הקרנה וצפייה, סידור חדר האוכל בימי רביעי בבוקר ועוד.
לאחר שהגיעה הטלוויזיה לארץ, הקיבוץ רכש מכשיר אחד שהוצב בחדר האוכל הישן והחברים שהיו מעוניינים בצפייה הגיעו לשם בערב. במהלך הזמן רכש הקיבוץ מכשירים שסופקו לחברים, כשסדר החלוקה היה לפי ותק החבר בקיבוץ.
החברים הגיעו לחדר האוכל שלוש פעמים ביום, לכן נוצלה המבואה ל"מרכז תקשורת": לוח מודעות, בו נתלו מודעות עם כל המידע שהיה נחוץ להפיץ, כגון שעות פתיחה של המרפאה או מחסן הבגדים, הודעה על הפסקת חשמל, הזמנה לאסיפה כללית, פרסום פעילות של ועדת תרבות (בדרך כלל באמצעות מודעות יצירתיות במיוחד), ברכות להולדת ילד או לגיוס לצבא וגם הודעות על פטירה וסידורי לוויה. היה גם לוח לסידור העבודה (מי עובד איפה, תורנויות, שמירות וכו') ולוח לסידור רכב (לקיבוץ היו מספר רכבים שבשעות העבודה שימשו לצרכי הקיבוץ ואחרי שעות העבודה ובסופי שבוע שימשו לצרכי החברים, לפי הזמנות מראש).
במבואה של חדר האוכל החדש הוצב הטלפון הציבורי, שמילא תפקיד חשוב בתקופה שלחברים לא היו טלפונים בבתים. יש המספרים שבאותה תקופה היו מתאמים עם אנשים שמחוץ לקיבוץ, באמצעות גלויות דואר, את היום והשעה לקיום השיחה הטלפונית. במקום הותקנו תאי הדואר ושם שכנו גם המשרדים של מזכיר הקיבוץ, המזכירה הטכנית, סדרן העבודה וסדרן רכב וכן הארכיון.
המבנה הראשון ששימש לחדר אוכל ומטבח היה צריף ששכן באזור הצריפים. לפי השטח בשנת 2015: אזור הצריפים היה בשטח התחום ע"י הרח' שקד, רח' זית ורח' תאנה. הצריף עמד מול המבנה שהיום משמש לבית תינוקות שקד ובעבר שימש יעודים שונים, בין היתר למקלחת הציבורית (ראה התצוגה "גלגולו של מבנה").
לאחר מכן עבר חדר האוכל למבנה שעוד קיים ולפי השטח בשנת 2015 נמצא במתחם שתחום ע"י רח' זית ורח' תמר, ברחבה ליד המועדון וליד מגרש המשחקים.
•••
לזכרם
אנו מזכירים את חברות וחברי בחן שהלכו לעולמם בהיותם חברים בקיבוץ. בסוף כל תצוגה בה החבר, בחייו, היה קשור לנושא המוצג – מוקדשת פסקה לזכרו.
יתכן שלא בכל רגע נתון מוזכרים באתר כל החברים שהלכו לעולמם.
אשר שטרן ז"ל 13.2.1996 – 13.9.1935
בין יתר תחנות חייו, היה אשר האחראי על בנייתו של חדר האוכל החדש.
להלן דבריו של פנחס לוזר על קברו הפתוח, כפי שהתפרסמו בחוברת הזיכרון:
אומרים שהעצים מתים זקופים. אנחנו קרובים אל העצים ויודעים שזה לא תמיד נכון. יש עצים שנחלשים אט-אט ובסוף קורסים, והנפילה היא כואבת וחזקה יותר ככל שהעץ היה גבוה יותר, ככל שצמרתו היתה ענפה יותר.
מחלה איומה ואכזרית החלישה את אשר. איומה כי ידוע היה שממנה אין חזרה וידוע היה שהסוף מוכתב. ואכזרית כי המחלה הנוראה הזאת, עוד לפני שהיא לוקחת את הגוף היא מכלה את יופיו של האדם, את כל התכונות שבזכותן הוא נזר הבריאה ומותר מן הבהמה. אם תרצו, את פרחיו ואולי אף את קיני הציפורים שבחרו להשתכן בין עליו.
היה לי אישית את הכבוד והעונג להכיר את אשר במלוא תפארתו ופריחתו, לפני 39 שנים, במסגרת פעילותי ב"קומיטה" (מרכזי הנוער היהודי הבלתי מפלגתי בארגנטינה).
לא אחטא לאמת אם אומר שאני, וכמוני עוד דור שלם של חברים הגיעו לישראל ולבחן לא מעט בזכותו. אשר היה בין הוגי הרעיון של התארגנות המרכזים הבלתי מפלגתיים בארגנטינה ומסר את כל כולו לרעיון הזה, גם לאחר עלייתו ארצה עם הגרעין הראשון של ארגון זה.
זכיתי גם לעבוד במחיצתו כמזכיר התנועה בתקופה בה היה אשר בשליחות, בתקופה בה הגיע ה"קומיטה" לשיא הישגיו.
אך בזה לא תם פועלו: גם התמסר לפעילות ציבורית בעיקר בתוך הקיבוץ, ובמהרה ולא במקרה הפך לאחד מעמודי התווך של בחן, תוך מילוי מגוון רב של תפקידים בתקופות קשות. טביעות אצבעותיו ניכרות עד עצם היום הזה בדמות מבני ציבור ובחזית שכונות המגורים שלנו.
ובתוך כך גם זכה להקים משפחה לתפארת, שמלווה זה שנים בצורה מעוררת הערכה את דרך הייסורים הארוכה, אשר את שלביה המוקדמים יכולתי לראות בתור שכן.
נפל בחלקי להיות מזכיר בחן בתקופה המוזרה בה מעמדים כמו זה שכינס אותנו היום כאן הפכו כמעט לדבר של שיגרה. ובכל זאת אי-אפשר להתרגל למצבים האלה ובכל פעם נפתחים הפצעים מחדש, גם כאשר הסוף היה צפוי והכל היה עניין של זמן. כי שוב מתעוררות שאלות כמו: למה דווקא הטובים? – או: למה צריכים לעבור כאלה ייסורים דווקא אלה שפחות מגיע להם? – או: מה קרה שהמקום הקטן הזה מתמלא כל כך מהר?.
אבל אנחנו פה ומצווה עלינו להמשיך ולהשביע מטובו ולאכול מפירותיו של העץ האדיר, במיוחד אלה שזכו לחוס בצילו.
ברוך דיין אמת אשר גאל אותך מייסוריך.
יהיה זכרך נצור בלב חבריך.
מרדכי (מַטֶאוֹ) לרנר ז"ל 29.1.2005 – 14.2.1934
בין יתר תחנות חייו, מילא מטאו את תפקיד האקונום.
איש רב פעלים וכפי שכתבה בתו עירית בחוברת הזיכרון, אדם מופנם, שקט, אוהב ודואג, תמיד רצה רק לעזור, תמיד היו לו פתרונות ופטנטים לכל דבר, בעל ידי זהב…
רמי גפני היטיב לתאר את מטאו בדברים שכתב בחוברת הזיכרון:
60 שניות על מטאו
(דברים שכתבתי מהלב)
מטאו זה מרדכי או כפי שנהגתי לכנותו בחיבה – "מטיאוס" – כמשקל נגד לכפי שנהג לדרוש בשלומי – "מה נישמאוס" או "ketalos" או "מה קוראוס".
בתור ילד:
מטאו בשבילי זה קודם כל אבא של ארי, אטל ועירית.
מטאו בשבילי זה כינוי חיבה "פירולין".
מטאו בשבילי זה רב"ש עם רדיו ישן בתוך תיק תואם, שמדליק סירנות בימי זיכרון.
בתור נער:
מטאו בשבילי זה "קלופס" עם חיוך בחדר האוכל.
מטאו בשבילי זה טעם של גלידה גנובה מהאקונומיה (לפעמים גם ברשות).
בתור בוגר:
מטאו בשבילי זה איש עבודה ומשפחה מסור.
מטאו בשבילי זה קריאת "איואה" בכל מפגש.
מטאו בשבילי זה תשובת "הכל בסדר" ועם חיוך בדרישה לשלומו.
מטאו בשבילי זה יודע לעמוד על שלו, אבל תמיד בכבוד ובסוף תודה.
מטאו בשבילי זה נאמן ספורט/ביטחון, מנהל חמ"ל כיתת כוננות ותמיד נרתם לעשות.
מטאו, תחסר לי מאד. יהיה זכרך ברוך.
רות בן אור ז"ל 1937-18.12.1985
בין יתר תחנות חייה, עבדה רותי במטבח.
רותי נולדה בשנת 1937 בפרס. את תאריך הלידה המדויק אין יודעים, אך נהגו לחגוג את יום הולדתה בשבועות. כשהייתה בת שנתיים עברה משפחתה לעיראק שם חיו כשתים-עשרה שנה.
בשנת 1950, כשרותי הייתה בת ארבע-עשרה, עלתה המשפחה לישראל. רותי נקלטה בקיבוץ לוחמי הגטאות במסגרת עליית הנוער ושם שהתה עד לגיוסה בשנת 1956. אחרי הצבא חזרה לזמן קצר ללוחמי הגטאות, ומשם הצטרפה למשפחתה שהתגוררה ברמת- גן.
בחורף 1966 פגשה את עובדיה ולאחר כחצי שנה נישאו. תחילה התגוררו ברמת-גן ולאחר מכן עברו לפתח-תקווה. בשנת 1968 עבר הזוג יחד עם הבנות חן וסיגל לתל אביב שם נולדה הבת שלומית. בתל אביב רותי עבדה כמוכרת בחנות לצורכי תפירה.
בשנת 1976 עברה המשפחה לבחן ורותי השתלבה עד מהרה בחברה ובעבודה. היא עבדה במספר מקומות – בבית התינוקות, במטבח, בכיופון, בפלסאון ועוד. בכל מקום בו עבדה השקיעה את כל כוחותיה ומרצה.
את אישיותה היטיב לתאר פנחס לוזר על קברה הפתוח:
אשרי כל מי שעובר בעולם הזה ומשאיר אחריו נתיב טהור כפי שרותי משאירה בעברה. אף לא מילה רעה אחת עליה בחייה, אף לא ויכוח עם הבריות, אף לא דוגמה אחת של חילוקי דעות והרמת קול. תמיד שקטה, תמיד עם חיוך בשפתיים, אי בודד של שלווה בים סוער של רגשות אנושיים, כתם בהיר על רקע יחסים מעורבים שהם טבעיים בחברה כשלנו… מוכנה תמיד למטלות חדשות, מוכנה לכל משימה שהוטלה עליה, בשקט, בנימוס, תוך העברת מסר אילם שאפשר לסמוך עליה…
ניצה קרביץ ז"ל 10.4.1936-3.10.2008
למרות היותה מרותקת לכסא גלגלים, היתה פעילה מאד ושנים רבות שימשה כמזכירה טכנית ונתנה שירות לממלאי תפקידים ולכלל החברים: כתבנית, מרכזנית, אחראית על הדואר, אחראית על לוח המודעות, ארכיונאית, נציגת משרד הפנים בבחן ועוד. מאז פתיחתו של חדר האוכל החדש היתה הדמות הבולטת במבואה של המבנה, בה שכנו משרדה והארכיון ושם התרכזה פעילותה.
להלן רשימה שכתבה ל"במשלט" – עלון קיבוץ בחן והתפרסמה ביום 31.12.1968:
∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴
אקו-מוזיאון | במשלט 