חורשת דבורה, על שם מי?

חורשת דבורה נטעה בקיבוץ בחן לזכרה של דבורה שיר ז"ל, חברת הקיבוץ שנולדה ביום כ"ז חשוון תש"א – 28.11.1940 ונספתה בתאונת דרכים ביום י"ב סיוון תש"ל – 16.6.1970.

דבורה שיר ז"ל

הדברים שלהלן נלקחו מחוברת הזיכרון שהקיבוץ פרסם במלאות שלושים לפטירתה:

 

תחנות בדרך

דבורה נולדה בווילנה (ליטא), בעיצומה של מלחמת העולם השניה. בגיל 8 חודשים נמסרה ע"י הוריה לידי מטפלת נוצרייה שהחזיקה אותה כבתה לכל דבר עד לגמר המלחמה.

האישה היתה קתולית אדוקה וחשבה למצווה דתית להציל את התינוקת. כך ניצלה דבורה מגורל אביה, שנספה במחנה הריכוז ומסבלותיה של האם במשך כל שנות המלחמה.

עם שחרור הניצולים מהמחנות ע"י הרוסים, האם חיפשה את קרובי משפחתה, שהצטרפו בזמן המלחמה לפרטיזנים וכך ניצלו מהמחנות. אצלם מצאה גם את דבורה, אליהם הוחזרה ע"י המטפלת בתום המלחמה.

דבורה היתה בת 4 כאשר חייה נקשרו שוב לאמה, שהייתה אחת מתוך 80 הניצולים ממחנה בו רוכזו 4000 נפש.

מהשטח הרוסי עברו לפולין והמשיכו מערבה לצרפת, שם שהו שתיהן כחצי שנה עד שנסעו לארגנטינה, בה התגוררה אחותה של אמה.

בהיות דבורה בת 10, האם נישאה שנית וחייהן שוקמו. בגיל 13 הצטרפה דבורה למועדון מכבי בואנוס איירס ובהמשך לתנועת הנוער החלוצית העצמאית "למרחב". בתנועת הנוער עברה את כל שלבי ההדרכה והפעילות התנועתית. בין היתר, דבורה מונתה לעמוד בראש הקונפדרציה של תנועות הנוער היהודיות שפעלו בארגנטינה, ובתוקף תפקידה זה באה ארצה להשתתף בקונגרס עולמי לנוער יהודי והיא אז בת 17.

בשנת 1961 התחתנה עם יגאל שיר ואחרי חודשיים עלו ארצה והצטרפו לקיבוץ בחן. עברה את הכשרתה בקיבוץ מצובה, שם עבדה כמטפלת ילדים. בבחן עבדה תקופת-מה בבתי ילדים וכמחליפה לגננת.

למדה שנתיים בסמינר למדריכים ומורים לעלית הנוער ובמסגרת זו עבדה עד ללידת בנה, צביקי.

בעוד צביקי תינוק, יצאה המשפחה לארגנטינה, בה שימש יגאל כשליח בתנועת הנוער החלוצית העצמאית "למרחב" ודבורה היתה עזר כנגדו בעבודתו. היא לקחה חלק פעיל בוועדת החינוך של התנועה ובתור מרצה בסמינרים התנועתיים. בזמן מלחמת ששת הימים פעלה בתנועת ההתנדבות. יחד עם כל הפעילות הזו, גם למדה סוציולוגיה באוניברסיטה.

בגמר השליחות הטילו עליה לשמש כמזכירת תנועת הנוער החלוצית העצמאית "למרחב" בישראל ובתור שכזאת פעלה רבות למען שיקומו של קיבוץ אלומות. בנוסף היתה באותה תקופה חברה במזכירות "איחוד הקבוצות והקיבוצים" [אחת מתוך 4 התנועות הקיבוציות שפעלו באותה עת: "האיחוד", "הקיבוץ המאוחד", "הקיבוץ הארצי" ו"הקיבוץ הדתי"]. במקביל המשיכה את לימודיה באוניברסיטה.

ביום 16.6.1970, בהיותה בדרכה מקיבוץ בחן לאוניברסיטת תל-אביב, נספתה בתאונת דרכים והיא עוד לא בת 30.

 

ליד קברה הרענן

(דברי הספד שנאמרו ע"י שמעון נווה, אז חבר קיבוץ בחן)

דבורה חיה את חייה בעוצמה בלתי רגילה. מאז הכרנו אותה, חשנו מייד את הרצון העצום הטמון בה לחיות, לחוש את החיים, לתפוס את החיים במלוא החופן.

היתה בה שאפתנות בלתי רגילה להשפיע, לשנות, לעשות, לעשות דברים של ממש. לא מזמן, באחת השיחות הרבות, סיפרה לי על הקשיים שיש לה להתרכז בלימודים העיוניים, המופשטים, כאשר הכל, מבפנים, דוחף לעשייה ולמעש.

דבורה היתה בת-שיחה יוצאת מן הכלל, על הרבה נושאים ובהרבה תחומים. ותמיד תוך הבעת דעות החלטיות, תוך שיקול דעת, בחריפות ובמקוריות מחשבתית שהרבה פעמים היו מפתיעות את השומע. אולי כתוצאה מזה קשה היה הרבה פעמים להסכים לדבריה, אבל אי-אפשר היה, אפילו פעם, להתעלם מדעותיה.

כך בדברים הקטנים, הפשוטים, היומיומיים וכך גם בוויכוחים החשובים, בהם היתה תמיד פעילה מאד, על הקיבוץ, על התנועה, על הנעשה במדינה.

ומעל הכל, בתקופה זו בה ממעטים האנשים להאמין – ידעה דבורה להאמין. מי שראה אותה ממלאה את תפקידה האחרון בתנועה בלהט, בהתלהבות ובכשרון גדול, למען המפעל החינוכי והרעיוני, למען שיקום קבוצת אלומות כמפעל תנועתי מרכזי – ללא חשבונות וללא פשרות, למען הרעיון לשמו.

לרוב, קשה להגדיר אנשים. על דבורה אפשר להגיד ללא פקפוק שהייתה אשת חיל.

היתה צעירה. חייה היו עדיין בגדר תוכנית, ממש במעשה ההגשמות, כאשר כל הכח הנפשי שהיה בה חיכה עוד לרגע להתפרצות ולהגשמה.

על-כן, כל אלה שחיינו אתה בצוותא שנים הרבה, מאותם ימים רחוקים כבר של הנערות הרומנטית בתנועת הנוער, כל אלה שעבדנו אתה, נאבקנו עמה, צחקנו אתה סביב כוס הקפה במפגש הרעים – איננו יכולים להבין ולהסביר את פשר האסון; אין לנו אפשרות להשלים עם צדוק-הדין המסורתי, שהוא מר מדי ואכזר מדי.

אין לנו גם אפשרות להעריך את גודל האבדה, וזה רחש מן הלב ולא מילים של נימוס ושל הספד…

המשפחה הקיבוצית הגדולה העומדת כאן אבלה, תזכור אותה במלוא חיוניותה ובמלוא רצונה לחיות ולהגשים שאיפות.

איננו יכולים להשלים עם צדוק הדין המר, אך עלינו לקבל את צו החיים שדבורה האמינה בו וגם אנחנו מאמינים בו; אותו צו אנושי נעלה ואולי אף אלוהי, המצווה עלינו להמשיך לחיות וליצור.

יגאל – היינו אחים בהרבה שמחות, מאבקים, צער. ברגע נורא זה, יותר מאשר אי-פעם בעבר, אחים אנו לך.

 

מפת שטח

 

 

 

 

 

 

 

∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴