בראשית התנועה הקיבוצית שלט העיקרון השיתופי אשר שלל את קיומו של הרכוש הפרטי. עיקרון זה כלל גם את הביגוד. כולם לבשו את הבגדים של כולם.
בנוסף לחלוקת בגדים לחברים, היה צריך לטפל בבגדים עצמם: לכבס, לגהץ, לקפל, לתקן. לכן הוקם "ענף", שלאו דווקא קיבל את השם "ביגוד" או "הלבשה", אלא "קומונה" (קהילה שיתופית). בחלק מהקיבוצים השם הוסב ל"מחסן בגדים". המכבסה ומחסן הבגדים הפכו למוסד מרכזי בקיבוץ.
במרוצת הזמן, הבגדים הפכו לרכושו הפרטי של כל חבר וחברה. אך הטיפול בביגוד המשיך להתבצע ע"י הקולקטיב.
אם כך, איך ניתן היה להבדיל בין בגד לבגד, למי הוא שייך?
תחילה היה נהוג לרקום על הבד את שמו של החבר ובהמשך ניתן לכל חבר מספר כביסה אישי. אחר-כך הגיע עידן המכונה המדביקה לבגד מדבקה עם המספר האישי והעטים שלא נמחקו בכביסה.
כידוע לכל מי ששהה בקיבוץ כמה שבועות – לכל חבר, תושב, מתנדב יש מספר כביסה שמוצמד לו מיומו הראשון בקיבוץ ומלווה אותו עד יומו האחרון. המספר שלך הוא אתה! עובדות מחסן הבגדים והמכבסה, המטפלות בבגדי החברים, מזהות כל אדם בשבילי הקיבוץ על פי מספר הכביסה שלו ואין לזלזל באוצרות המידע שהבגדים מספקים לעובדות אלה על כל חבר וחברה. כך היה בכל הקיבוצים וכך נמשך עד היום בקיבוצים בהם "ענף" זה ממשיך להתקיים.
מורה נבוכים
ראשית, צריך "לזרוק כביסה": יש להביא את הבגדים המלוכלכים למכבסה, בה יש קיר מחולק לתאים אליהם יש "לזרוק" כל פריט לפי מיון קפדני, על-פי השילוט בכל תא ותא (בגדים צבעוניים, ג'ינס, טריקו, לבנים בהירים, לבנים כהים ועוד כהנה וכהנה חלוקות). לך תדע לאן "לזרוק" את הפיג'מה הכחולה – לתא הבגדים הצבעוניים או לתא בגדי הטריקו? ואיזו נזיפה תקבל מהכובסת אם זרקת לתא הלא נכון (הרי היא מזהה למי שייך הבגד לפי המספר).
הכביסה מתבצעת לכל סוג בגד בנפרד, בהתאם למיון. לאחר הכביסה והייבוש, הכובסת מעבירה את הבגדים למחסן, שם מתקנים, מגהצים, מקפלים ומחלקים לתאים לפי המספר (לכל אחד/משפחה תא נפרד).
מעת לעת, החבר צריך לגשת למחסן הבגדים ולקחת את הכביסה הנקייה. וכאן מגיעה הנזיפה השנייה, הפעם מהמחסנאית: חבר, התא שלך מלא ואין אפשרות להכניס בגדים. בוא ותיקח את הכביסה שלך!
איך היה בבחן?
![מימין התמונה: המכבסה הראשונה בקיבוץ בחן [לפי השטח בשנת 2014: המקום בו עומד גן סיגלון (לשעבר גן הדס)]](https://ecomuseumbamishlat.wordpress.com/wp-content/uploads/2015/02/18-2.jpg?w=1120)
כמו בכל הקיבוצים, דגלו חברי בחן בתחילת הדרך, בערכים של שיתוף, צניעות והסתפקות במועט. הבגדים אותם לבשו ודרך הספקתם שיקפו ערכים אלה. לקראת עלייתם קיבלו החברים רשימה של בגדים אותם עליהם להביא עמם בבואם לקיבוץ. בהגיעם, מסרו את כל בגדיהם למחסנאית הבגדים וזו דאגה לספק לכל חבר את סוג וכמות הבגדים לפי התקן שנקבע. כך תיאר זאת ראובן סופר שהיה מזכיר: "בקופסא מיוחדת במזכירות נאספו כל חפצי הערך (תכשיטים, שעונים…), כל הבגדים שהביאו החברים נכנסו למחסן א׳. אחת לשבוע, קיבלנו בגדים נקיים, ע״פ רשימה, לא בהכרח היו אלה בגדים שהבאנו איתנו…".
לחברים סופקו שלושה סוגי ביגוד: בגדי עבודה – שאפשר היה ללכלכם במהלך העבודה, שהייתה לרוב עבודת כפיים; בגדי ערב – נלבשו לאחר שעות העבודה; בגדי שבת – שימשו להליכה לחדר האוכל לארוחת ערב שבת, בחגים ובהזדמנויות מיוחדות.
במשך הזמן, התאפשר לחברים להשאיר ברשותם כמות מסוימת של בגדים אישיים, בהתאם לתקן שנקבע. מנדה קריגר, שהגיע לקיבוץ מספר שנים לאחר ראובן סופר, מספר: "עד היום אני זוכר את שני הסוודרים שהבאתי מארגנטינה ורק אחד נשאר בידי".
בהמשך השתנתה השיטה וכל חבר לבש את בגדיו האישיים, אותם רכש לעצמו עם תקציב שקיבל מהקיבוץ. את "הבגדים הכחולים", בגדי העבודה לגברים, המשיך הקיבוץ לספק.
במחסן הבגדים עבדו חברות, איתן עבדו גם אמהות של חברי הקיבוץ אשר מצאו בבחן את ביתן. מהמכבסה הועברו הבגדים למחסן ושם מוינו, תוקנו, גוהצו, קופלו והוכנסו לתאי החברים. בגדי הילדים הנקיים הועברו לאחר הכביסה, בשקי בד, לבתי הילדים ושם טופלו ע"י המטפלות. בעקבות המעבר ללינה משפחתית (בשנות ה-80 של המאה ה-20), קיבלו הורי הילדים לאחריותם את הטיפול בבגדי ילדיהם ואחסונם בביתם, כאשר מחסן הבגדים הכללי קיבל את הבגדים הנקיים מהמכבסה וחילק אותם בתאי ההורים. במשך הזמן, עם ההפרטה בקיבוץ, היו החברים צריכים לשלם גם עבור שירותי הכביסה השונים. על אף השינויים, המשיכו להתעורר הבעיות ה"רגילות" – בגדים שהתעכבו במכבסה, חברים שלא באו בזמן לקחת את הבגדים ולא היה מקום בתאים, בגדים שאבדו וכו'. לדברי מרים ארביסר, שריכזה את המחסן באותה תקופה: "היתה גם תופעה שאנשים מסרו לכביסה בגדים ללא סימון ולא באו לקחתם. לאחר חודשים היו מצטברות כמויות גדולות של בגדים ללא דורש… הפתרון שנמצא היה "תערוכה" של בגדים לא מסומנים בה יכול היה כל אחד לחפש בגדים שאבדו לו. לאחר מכן נמסרו הבגדים לנזקקים".
במחסן דאגו להתייחס לא רק לבגדים אלא גם לעובדות, על כך מספרת מרים ארביסר: הבנתי שלכידות חברתית תורמת לתחושת השייכות למקום העבודה ואכן, דאגנו לציין מועדים חשובים של עובדות המחסן, כמו ימי הולדת, לידות של נכדים, חתונות וכו'."
במקביל למחסן הבגדים פעלה המכבסה. מריאנה קריגר עבדה שנים רבות במכבסה. תחילת דרכה הייתה כעוזרת לכובסת: "כשהייתי בהריון, עבדתי בחדר האוכל והייתה זו עבודה קשה. לבקשתי, שלחו אותי מסידור העבודה למכבסה. עם השנים צברתי ניסיון וידע. בתנועה הקיבוצית היה קיים מדור מכבסות אשר דאג להכשרה ולליווי החברים אשר הפעילו מכבסות בקיבוציהם. הלכתי להשתלמויות בתנועה הקיבוצית וכך הגעתי גם להדרכה בתחום המכבסות".
במכבסה כובסו הבגדים לפי סוגי בגד שניתן לכבס ביחד ובהתאם לכמות שהצדיקה הפעלת מכונה. במחסן הבגדים עסקו בתיקון, גיהוץ וקיפול שהשפיעו על קצב החלוקה בתאים בהם החברים קיבלו את הבגדים הנקיים. לפעמים נוצרו בעיות תזמון שגרמו לכך שפריט מסוים שחבר שלח לכביסה איחר להגיע אליו. לעתים רחוקות, פריטים אבדו. מריאנה קריגר נזכרת: "היו לי רק שתי חליפות פיג'מה ובליל חתונתי התסכול היה כה גדול כשהפיג'מה שלי לא חזרה מהכביסה… אמא שלי צריכה היתה לתת לי אחת משלה".
מחסן הילדים
בנוסף, היה מחסן בגדי ילדים בו גם תפרו וסרגו את בגדיהם. מחסנאית הילדים הייתה קונה את הבדים וחברות ואמהות של חברים שהתגוררו בקיבוץ היו תופרות, סורגות ומתקנות את בגדי הילדים. פעמיים בשנה, עם חילופי העונות לקראת ראש השנה ופסח, הילדים היו מקבלים בגדים מתאימים לעונה. כמו כן, כל ילד קיבל חליפת בגדים חדשה אותה תפרו לו ע"פ מידותיו. חיה לרנר, שידעה עוד תפירה בחו"ל, היית תופרת את בגדי הילדים והיא מספרת: "בתחילת כל עונה הייתי עוזרת למחסנאית הילדים לקחת מידות שלפיהן גזרנו ותפרנו את הבגדים. בנוסף, כל ילד קיבל חליפת בגדים "חגיגית" אחת בכל עונה שנתפרה ע"פ מידותיו". אלישבע ליאור הייתה מחסנאית ילדים בשנות השבעים: "לכל ילד היה כרטיס בו נרשמו הבגדים אותם קיבל בכל עונה. החלוקה הייתה בהתאם לתקן קבוע". לילדי הפעוטונים והגנים המחסנאית הייתה מכינה את הבגדים ע"פ מידותיהם ולפי רשימה שסווגה לבגדי בקר וערב. הילדים הגדולים יותר היו מוזמנים, בקבוצות קטנות, למחסן הבגדים ושם יכלו "לבחור" את בגדיהם מתוך ההיצע שסיפקה המחסנאית. אלישבע ליאור: "מגבות, סדינים ובדים לתפירה נרכשו במשביר המרכזי ובמחסן הקיבוצים. לבני הנוער, שכבר באו במגע עם בני גילם מחוץ לקיבוץ, היו בקשות להספקת בגדים בדגמים מסוימים. אני זוכרת שבימים ההם הייתה אופנה של מכנסיים מתרחבים ואילן, בני, היה מאד קפדן בקשר לרוחב המכנסיים… בשנות השמונים, כתוצאה מהלחץ של בני הנוער, הם קיבלו תקציב בו יכלו לרכוש את בגדיהם בעיר באופן עצמאי". חיה לרנר גאה בדוגמאות הבגדים אותם תפרו: "אני זוכרת את השנה בה קנינו בד קורדרוי ממנו תפרנו לילדים את המכנסיים ה"חגיגיים". בהמשך, גם רכישת בגדי הילדים נעשתה ע"י הוריהם, אשר קיבלו לשם כך תקציב מהקיבוץ.
∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴
אקו-מוזיאון | במשלט 