איך הכל התחיל? איך נוסדה תנועת הנוער "למרחב" בארגנטינה? איך נולד הרעיון להקים את קיבוץ בחן? מה הייתה חווית הצעירים כשהגיעו לקיבוץ (המייסדים והמצטרפים בהמשך)? להלן מספר נקודות בתמצית. דברים יורחבו בתצוגות נוספות.
הקמת התנועה בארגנטינה
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 פעלה בתוך מועדון מכבי בואנוס איירס (ארגנטינה) קבוצת נוער שהזדהתה עם האידאולוגיה החלוצית. הדבר יצר קונפליקט בתוך המועדון, היות והעלייה לארץ לא היתה אחת ממטרותיו. לבסוף, עזבה הקבוצה את המועדון והקימה את "התנועה החלוצית מכבי".
מאתר האינטרנט של תנועת הנוער "החלוץ למרחב" אנו למדים ש"התנועה החלוצית מכבי" היתה אחת מארבעה מרכזי הנוער הבלתי מפלגתיים הבולטים בפעילותם הציונית בקהילה היהודית בארגנטינה בטרם הקמת מדינת ישראל. שלושת האחרים היו: מועדון "פעולה ציונית ספרדית" (נוצר בקהילה הספרדית בסיוע "התנועה החלוצית מכבי"), "קדימה הצעיר" (פעל בקהילה היקית) ו"קן גאולה" (נוצר בסיוע "התנועה החלוצית מכבי").
בשנת 1948 הוקם הועד המאוחד של התנועות החלוציות הבלתי מפלגתיות ובשנת 1949 התאחדו 4 הארגונים הנ"ל ויצרו את התנועה החלוצית "למרחב". המייסדים ראו בחלוקה של התנועה הציונית בגולה, בהתאם למפלגות הפוליטיות הפועלות בישראל, פילוג מיותר ושלילי ועל כן הקימו את "למרחב" כתנועת נוער ציונית חלוצית בלתי מפלגתית. לדעתם, רק לאחר העליה לארץ, במגע ישיר עם המציאות הישראלית, יוכל החבר לקבוע את זהותו המפלגתית.
אריה ליאור מספר: "בגיל 16 הצטרפתי למועדון הספורט "מכבי" שבבואנוס איירס לקבוצה הציונית שפעלה שם. היינו כ-12 צעירים שלבסוף נאלצנו להפסיק את הפעילות במכבי בגלל חילוקי דעות אידיאולוגים. שכרנו דירה בעיר ושם קיימנו את הפעילות שלנו, במהלכה הוקמה תנועת "למרחב" שבראשית דרכה מנתה כ-120 חברים. בהמשך הקמנו עוד שני סניפים של "למרחב" ואני ריכזתי את הסניף בעיר רוסריו".
הכשרה
חלק חשוב בפעילות התנועה בארגנטינה היה בהכשרה. וכך הוקמה ההכשרה של תנועת "למרחב" במויסס וויל Moises Ville [קריית משה – המושבה החקלאית היהודית הראשונה שהוקמה בארגנטינה בשנת 1889 כמושבה עצמאית ע"י יהודים שהיגרו מרוסיה הצארית. שנתיים לאחר מכן, הצטרפה המושבה ל-Jewish Colonization Association, מפעל ההתיישבות החקלאית שהקים הברון הירש בשנת 1891, עבור יהודים שהיגרו מאירופה המזרחית]. בהכשרה חיו חברי התנועה לפני העליה ועבדו בעיקר בתחום החקלאות, כהכנה לקראת חייהם בארץ. תוך כדי כך, התחילו להתארגן קבוצות עלייה להגשמה בארץ. הקבוצה הראשונה מנתה 13 חברים וב-1951 הם עלו ארצה.
עליה
חברי הקבוצה, בהחלטה עם המוסדות בארץ, הופנו לכינרת, שנחשבה כפחות מזוהה עם מפלגה פוליטית. מדגיש אריה ליאור: "לנו זה היה חשוב כי האמנו בזכותו של כל חבר לבחור את דרכו הפוליטית". בזמן שהותם בכינרת, הצטרפו לגרעין עוד כ- 20 חברים שעלו בינתיים מארגנטינה. גם עתליה הרלב הייתה ביניהם והיא מספרת: "כשהיה עלינו להתגייס לצבא בחרנו להתגייס כגרעין לנח"ל והצטרפנו לאלומות שהיה למקום ההכשרה של הגרעין בזמן השירות הצבאי"
הפילוג
כשישבו באלומות מנה הגרעין המייסד 47 חברים. עתליה הרלב: "בין חברי הגרעין התעוררו חילוקי דעות שהביאו, בסופו של דבר, לפילוג ובעקבותיו עזבו 20 חברים לנאות מרדכי". כפעיל בתנועה בארגנטינה, ראובן סופר היה באותה תקופה בירושלים, ב"מכון למדריכי חו"ל" של הסוכנות היהודית וכך היגיע גם הוא להכשרה בכינרת. מנקודת מבטו של ראובן סופר: "הפילוג בתנועה היה בעת שהות החברים באלומות וזה היה שבר גדול. בפעילותי עם הנוער היה עלי ללוות את עבודת המדריכים הצעירים לאור משבר הפילוג".
ישוב הקבע
אריה ליאור: "בשנת 1953 החלו הדיונים בינינו לבין המוסדות המיישבים על מקום ישוב הקבע. היו הצעות להקים קיבוץ בכפר הבפטיסטים או במשלט 82 והייתה גם הצעה שנשלים את קיבוץ שדה בוקר. לבסוף נפלה ההחלטה על משלט 82".
יומני כרמל, יומן 160-2 – ארכיון המדינה – YouTube – הפרק הראשון: טקס העליה על הקרקע של קיבוץ בחן. בפרקים בהמשך: עניינים לא קשורים לקיבוץ בחן.
ראשית הדרך
תנאי לעלייה על הקרקע היה שיהיו בקיבוץ 80 חברים. אריה ליאור: "לאחר פנייתנו לאלחנן ישי, שהיה עוזר שר הביטחון, הגענו לשמעון פרס, מזכירו של דוד בן גוריון והוחלט שהצבא יישאר במקום במשך שנה נוספת שבמהלכה יושלם מספר החברים הדרוש". כשהצבא עזב את המקום היו בבחן 60 חברים. לפי שלמה הלפר: "אחת הבעיות המרכזיות בשנה הראשונה היתה שהגענו לבחן לאחר פילוג ומקבוצה של 60-70 איש, שהיינו אמורים להתיישב כאן, הגענו לבחן כ – 28 איש". אמנם, החברים היו חדורי להט נעורים ואמונה בדרכם אך, נאלצו להתמודד עם הקשיים שהיו כרוכים בעמידה בכל המשימות שנדרשו לקיומו של הישוב ועל כך ממשיך שלמה הלפר: "כל העבודות היו מתוכננות להרבה יותר אנשים, וגם הנחלאים שהיו במקום עזבו כעבור חודש או חודשיים…".
משה עזר, שהיה ידוע כבר אז בכישוריו הטכניים, נשלח לפני שאר החברים למשלט 82 לתקן כלים חקלאים ומספרת אשתו לאה: "בזמן שהחברים היו בחופש, משה נסע לבחן. האוטובוס הגיע בימים ההם רק עד יד חנה ומשם היה עליו ללכת, בחום הכבד, ברגל. זה היה בחודש מאי. טיפין טיפין המשיכו להגיע יתר החברים".
לאה עזר מספרת איך הגיעה לקיבוץ, בגרעין ההתיישבותי הראשון שבא ישירות מארגנטינה לבחן: "באנו עם הגזבר באוטובוס מחיפה. ב-10 בבוקר הגענו לבית ליד ועד 20:00 חיכינו שתגיע המשאית שתיקח אותנו לקיבוץ. בינתיים, הגזבר נסע לתל אביב. כשהגענו היה חושך, כי ב – 21:00 כיבו את הגנרטור".
באוקטובר 1954 נוסד הקיבוץ ונראה כי על אף הזמן שחלף, זוכרים החברים את חוויות השנים הראשונות בבהירות – עתליה: "גרנו בצריפים והשירותים היו בחוץ… עוד לא היו עצים וכך, כשהגיע אלינו לביקור מארגנטינה אבא של אחד החברים, הוא הביא לנו מתנה – שתיל של העץ הראשון שנטענו בקיבוץ".
מנדה קריגר (עלה לארץ בשנת 1959) מספר: הגענו לחיפה באוניה 'תאודור הרצל' ולבחן נסענו בטנדר עם ספסלי עץ… כשהגענו לניצני עוז ביקשו מאיתנו לא לשיר בקול רם כי זה קרוב מדי לגבול!"
משק
על ראשית המשק החקלאי מספר אריה ליאור: "הייתי מרכז המשק הראשון ובאותה תקופה הוקמו הרפת והלול. פרדס מניב שהיה רכושו של ערבי שהתגורר בתוכו, הועבר ע"י הסוכנות לבחן (הערבי קיבל פיצויים ועזב את המקום)". בין יתר ענפי החקלאות היה גם גן ירק בו גידלו עגבניות, גזר ועוד. בין השאר גידלו גם חומוס ועל כך משה עזר מספר ש"החומוס היה כל כך נמוך… עד שהקומביין לא יכול היה לקצור אותו ונאלצנו לתלוש אותו בידיים… את זאת ניתן היה לעשות רק כשעוד היה רטוב מטל הלילה ולאור פנסים".
השתייכות לתנועה הקיבוצית
כבוגרי תנועת "למרחב" ולאור אמונתם שעל כל אדם להחליט באופן עצמאי על דרכו הפוליטית, בחרו החברים שלא להשתייך לאף אחת מהתנועות הקיבוציות, שכולן היו מזוהות פוליטית. בשנותיו הראשונות היה בחן תחת חסותה של הסוכנות היהודית שסיפקה תקציבים ואמצעי יצור. אך היה קושי גדול לקיים קיבוץ עצמאי שאינו משתייך למנגנון תנועתי, המספק אמצעים משקיים וחברתיים. לאחר כמה שנים לעלייתם על הקרקע הגיעו להבנה עם איחוד הקבוצות והקיבוצים, אחת מארבע התנועות הקיבוציות שהיו קיימות באותה עת. אריה ליאור: "הצטרפנו ל"איחוד" אחרי שהתקבלה עמדתנו שאנחנו לא מצטרפים למפלגה" (באותן שנים חברי קיבוצים היו גם חברי מפלגה בהתאם להשתייכות קיבוצם).
חיי היום יום
בית התינוקות הראשון
עוד באלומות נולדו שני הילדים הראשונים של בחן. מטפלת התינוקות הראשונה הייתה אלישבע ליאור: "מאחר וקיבלתי הכשרה כמטפלת תינוקות (במוסד "אומנה" שבחיפה) והייתי מטפלת באלומות, קיבלתי על עצמי להיות מטפלת התינוקות בבחן. בית התינוקות מוקם בשני חדרים באחד משני הבניינים ב"אולימפוס" , אלה היו מבני הבטון היחידים בקיבוץ [אולימפוס הוא שמו של ההר הגבוה ביוון ולפי המיתולוגיה היוונית הוא מקום משכנם של האלים האולימפיים. הגבעה בה היו ממוקמים שני מבני הבטון היחידים שהיו בקיבוץ בחן בראשית דרכו, נקראה בפי החברים "אולימפוס". שאר מבני הקיבוץ היו צריפים ומיקומם היה מתחת לגבעה, לכיוון מערב. לפי השטח בשנת 2014, המקום בו היה "בית התינוקות הראשון": רח' תאנה – המבנה שמימין למבנה המגורים של העובדים הזרים, מול חורשת דבורה] . אחרי שהצבא עזב נשארו במקום חפצים שונים וביניהם מצאתי עגלת נירוסטה על שתי קומות, כמו שיש בבתי חולים, ושם סידרתי את הציוד של התינוקות. שמרתי על העגלה והציוד כעל בבת עיני… היו חמישה תינוקות וניר (ליאור) ורותי (הרלב) היו הילדים הראשונים שנולדו במקום והצטרפו לילדים שנולדו באלומות". עתליה הרלב: " מביה"ח הבאנו את הילדים ישר לבית התינוקות". הילדים לנו בבית התינוקות והייתה תורנות של חברות ששמרו עליהם במשך כל הלילה. לאה עזר: "את האוכל לתינוקות היו מבשלות שומרות הלילה שישבו באחד משני החדרים של בית התינוקות. הן גם היו מיבשות את בגדי התינוקות והחיתולים שכיבסו בסיר גדול על גבי פרימוס. ב-04:00 הלכו לשטוף את הכביסה בברז הכיבוי, לפני זה אסור היה להסתובב בחוץ". אלישבע ליאור: "לא היה מקרר והגנרטור עבד רק מעט שעות בלילה. היינו מביאים חלב מיד חנה ושמים אותו במיכל מי השתייה שעמד בחוץ… לא פעם החלב החמיץ והיו הרבה שלשולים ומחלות".
המטבח והאוכל
עתליה הרלב הייתה האקונומית (אחראית על ענף המזון) הראשונה: "במקום ללכת לצבא נשלחתי לקורס אקונומים. עד היום אני מצטערת על כך שלא התגייסתי לצבא".
בשיחות עם החברים עלו שוב ושוב החוויות והזיכרונות על תנאי החיים, האוכל שאכלו, או לא אכלו… אלישבע ליאור: "אחרי שנולד אילן (ליאור), עזבתי את העבודה בבית התינוקות והלכתי להיות אקונומית (אחראית על ענף המזון). 'המהפכה' הראשונה שעשיתי כאקונומית הייתה ההחלטה להגיש ביום שישי ארוחה חמה – חצי ביצה קשה מטוגנת בבלילה וצ'יפס, אותו התחלנו לטגן כבר בצהריים, בשמן לא מזוקק… עד אז ארוחת שישי הייתה שמנת מדוללת במים בתוספת ריבה ושלוש עוגיות פתי-בר". עתליה הרלב נזכרת: "היה במטבח מקרר על קרח ובערב כשהיו מביאים את גושי הקרח היינו 'מתנפלים' עליו ומלקקים אותו כמעדן. בשנה הראשונה כשהתחילו כמה בנות להיכנס להריון הציע לי אלחנן (הרלב) שאתן לבנות בהריון 3 עוגיות פתי-בר עם חלב כדי שתהיה להם הרגשה שמפנקים אותן. עד היום החברים לא שוכחים לי איך הייתי מדללת את הריבה במים כדי שתהיה כמות יותר גדולה". לאה עזר דווקא נזכרת במשהו מיוחד: "בשנת 1957, היתה חתונתנו, החתונה הראשונה בה הוגש אוכל חם: נקניקיות עם פירה".
חברה ותרבות
ראובן סופר ששנים רבות היה בין הדואגים לחיי התרבות במקום מתאר זאת כך: "מרכז חיי החברה והתרבות היה בצריף גדול שם בילינו את כל שעות הפנאי ועל מנת שחברים לא יסתגרו בחדרים היו כללי ברזל שחייבו את כולם – חבר לא יכול היה להחזיק ברשותו ספר אלא היה עליו לקרוא במועדון, עט אסור היה להחזיק בחדר ואפילו היינו צריכים לבוא למועדון לכתוב מכתבים". שלמה הלפר: "האווירה בינינו היתה טובה, היחסים היו טובים, היה מכנה משותף, לא היו חילוקי דעות, לא היו לנו דרישות, כולם ידעו שזה מה שיש והכל היה מובן מאליו ובלילות שישי היו ריקודים ושירה ". מדגישה את הדברים לאה עזר: "הימים היו ארוכים, היינו עייפים ולא הרגשנו שחסר לנו משהו. בערבי שבת אכלו וישבו ביחד".
אז היה פה הכל ראשוני ומאתגר, תנאי החיים לא היו קלים במיוחד אבל החברים היו צעירים, חדורי אמונה ביכולתם ובדרכם. אך, עם הזמן, עלו גם עניינים חברתיים חדשים. וכך מתאר זאת שלמה הלפר: "היו כמה מכשירי רדיו, כל מכשיר, במשך שבוע, היה משותף ל-4 חדרים ואחרי זה עובר לחדרים אחרים. זה עבד טוב מאד, עד שחבר אחד החליט להשאיר את הרדיו אצלו ולא להעביר אותו הלאה…". ראובן סופר היה מזכיר ב-1959 וכך הוא נזכר: "במזכירות היתה קופסא בה אספנו את כל חפצי הערך מכל מי שהגיע לקיבוץ… הבגדים שהביאו החברים מחו"ל נכנסו ל"מחסן א'" ובכל שבוע קיבלנו חבילת בגדים ע"פ רשימה קבועה וכמו כן קיבלנו 'אספקה קטנה' – סבון, משחת שיניים… אחרי שאחד הזוגות שקיבלו רדיו כמתנת חתונה לא מסרו אותו למחסן, כל החברים שעד אז הביאו רדיו, דרשו לקבל אותו בחזרה…" ומתייחס לדברים מנדה קריגר: " המחסנאית אמרה להוציא את כל הבגדים ולהניח על המיטה. היא עברה על כל פריט וסימנה אותו ברשימה שהייתה לה. מה שהיה מעבר למה שנחוץ, היה צריך למסור למחסן. לי, למשל, היו שני סוודרים והייתי צריך לבחור באחד ולמסור את השני".
החברים הגיעו מבתים עירוניים ומסודרים וללא ניסיון חיים, בעיקר לא בתנאים של קיבוץ צעיר וקטן בשנות החמישים של המאה ה-20 (תקופת הצנע). אך, הם היו צעירים ובריאים. הייתה מרפאה ורופאת שיניים הגיעה פעם בחודש. גם סידורים אלה תאמו את רוח הזמן והדברים חוזרים בדבריהם של החברים. מיטיב לתאר זאת שלמה הלפר: "לא היו לנו ציפיות ליותר, חיינו בתנאים קשים מאד והשלמנו אתם – גרנו 4 בצריף אחד, האוכל לא היה משהו, התנאים הסניטריים היו גרועים (לא היו שירותים, רק בורות), המקלחות היו רחוקות, חיממנו מים על פרימוס לרחצה בחורף. היינו יישוב ספר, שמרנו כל ערב מ-18 עד 21, שמירת לילה היתה למשך שבועיים ולא היו תנאים לישון במשך היום (וילונות להחשכה, שקט מסביב). למזלנו לא היו תקריות ביטחוניות, להוציא מקרה של חילופי יריות עם חקלאים מיד חנה". אלישבע ליאור, שהגיעה מקב' כנרת והייתה בעלת ניסיון בחיי קיבוץ, מספרת: "כשעברנו לגור בבתים הראשונים שנבנו לחברים, קיימנו תורנות ניקיון השירותים שהיו בחוץ, לכל ארבעה חדרים. אנחנו, הוותיקים, עברנו ראשונים לבתים החדשים. לנו, משפ' ליאור, היו הכי הרבה רהיטים: שולחן ומיטה שקיבלנו מאחותי בכינרת. את כל האורחים שהגיעו לבקר בבחן הביאו לחדר שלנו…" ושלמה הלפר ממשיך: "אוטובוסים היו לנו פעמים או שלוש ביום, הגנרטור היה עובד לכל המאוחר עד 23:00. אני לא יודע איך הרגישו האמהות הצעירות למשל, גם מים קרים לשתיה לא היו לנו".
חוויות מיוחדות
עד בואה של חנה מילמן, שהייתה אחות מוסמכת, אלישבע ליאור תפקדה על תקן 'אחות' שהרי הייתה לה הכשרה כמטפלת תינוקות… "הייתי גם אחות, בהתנדבות, יום אחד נקראתי לילד שהרגיש רע ומצבו היה גרוע מאד. מאחר ולא היה טלפון ולא רכב, ביקשתי מעובד הסוכנות שייקח אותי עם הילד לנתניה. שם, אצל דר' קוגלמן, נודע שיש לנו עוד 4 ילדים באותו מצב. הרופא והאחות שאיתו, נסעו איתי (במכוניתו) לקיבוץ והוא נתן טיפול ראשוני לילדים. לאחר מכן נלקחו כולם, במשאית של הקיבוץ לבילינסון שם טופלו באוהל חמצן ותרופות מתאימות. לאחר עשרים וארבע שעות יצאו הילדים מכלל סכנה. הראשון שפקח את עיניו היה בני, אילן שגם הוא היה בין הילדים שהורעלו. בינתיים, נודע שהמטפלות חשדו שמצבם של הילדים נגרם כתוצאה מאכילת דייסת קורנפלור. הקורנפלור הובא לביה"ח, נבדק על עכברים והם מתו… לאחר הבירורים התברר שהקורנפלור הובא לקיבוץ בשקים על משאית שהובילה מיכלים עם רעל עכברים שכנראה חדר לשקי הקורנפלור".
∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴
אקו-מוזיאון | במשלט 