בשנת 1895, בעיצומה של העלייה הראשונה, כתב נח שפירא את השיר "שיר עבודה" אשר אומץ גם על-ידי אנשיי העלייה השנייה כמבטא את אחד מערכי היסוד שלה.
השיר פותח בשחרית, בקול קורא ומעורר משינה ליום העבודה, שאותה מהלל המשורר ומשבח, כמעניקה חיים: "עורו, אחי, אל תנומו – לעבודתכם אנא קומו!"; ובבית השלישי המילים: "העבודה היא כל חיינו, מכל צרה תצילינו", אשר הפכו למטבע לשון בתרבות העברית והישראלית.
לדברי עלית קרפ ("הארץ", 24.09.2012), "איפה אתה עובד?" היא שאלה שהתשובה עליה הציבה את האדם בהיררכיה הקיבוצית יותר מהרבה מדדים אחרים.
יורם טהרלב ("משק יגור טיוטה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה) מיטיב להתייחס לנושא בשירו "סדר החשיבות":
וזה סדר החשיבות:
נהג, טרקטוריסט, נוטר,
גרז'ניק, עגלון, מסגר,
פלח, רפתן, נפח,
כוורן, מנהל בית חרושת לפח,
גזבר, מזכיר, מורה, פקק,
הכשרה,
מחנה עבודה,
אני.
במהלך חודש אוקטובר שנת 2015 קיימנו מספר פגישות עם חברות וחברים החיים עד היום בבחן והיו קשורים לענפי ייצור ולענפי שירותים בקיבוץ (למעט מחסן הבגדים והמכבסה [מספר הכביסה] וענף המזון [חדר האוכל; לא רק אוכל], שמוצגים בתצוגה אחרת; וענף החינוך, לגביו תוקדש תצוגה נפרדת). לא כל האנשים שהיו קשורים לענפים אלה במהלך השנים, השתתפו בפגישות: חלק מהחברים לא הגיעו למפגשים, אנשים רלוונטיים אחרים עזבו במשך השנים את הקיבוץ ויש כאלה שהלכו לעולמם. להלן מובאים חלק מהדברים שנאמרו בשיחות אלה, הם מופיעים מפי אומרם. הדברים אינם מקיפים את כל אשר נעשה במשך השנים בבחן ולא כל האנשים הרלוונטיים הוזכרו במהלך השיחות.
מטבע הדברים הזיכרון האישי הוא סובייקטיבי וחשיבות האמירות שלהלן אינה בדיוק ההיסטורי אלא בכך שהן משקפות את רוח התקופה.
(התצלומים מהארכיון של הקיבוץ ומהארכיונים הפרטיים של אורי גיל, דני גפני, אריה רפלנסקי, יאיר פרידמן, יוליקה מרין ומשה לונדון ז"ל)
רפת
שלמה הלפר: בהתחלה היה גן ירק. מקיבוץ אלומות, בו עשינו הכשרה, קיבלנו עגלה בשם "אלומה" אבל רפת עדיין לא הייתה. קיבלנו את הפרדס של ג'מיל ועיבדנו אותו יחד עם גן הירק. כעבור שנתיים או שלוש הוקמה הרפת.
אורי גיל: את דרכי בחקלאות התחלתי ב – 1958-9 במויססוויל (ארגנטינה) בהכשרה של תנועת "למרחב", לקראת העלייה ארצה. ב – 1960, אחרי העלייה הלכנו להכשרה בגבעת חיים איחוד. כל אחד היה צריך לתת תורנות במטבח. ביום העבודה הראשון במטבח נתנו לי לנקות דגי קרפיון חיים… הכנסתי אותם למכונת קילוף תפו"א ובזה הסתיימה התורנות שלי במטבח… למחרת שלחו אותי לעבודה ברפת, אז גם שלחו אותי ללמוד בקורס לרפתנים. כשחזרנו לבחן ב – 1961 התחלתי לעבוד כאן בענף. התנאים היו קשים וזו הייתה עבודת ידיים קשה. היו אז כ- 56 פרות (אליק ליאור: פרות שקיבלנו מהסוכנות), במכון החליבה היו 3 עמדות ואדם אחד היה חולב, היה ברפת רדיו עם מעט מאד תחנות ושעות שידור מאד מצומצמות… כשרצינו להקל קצת את תנאי העבודה שלנו ביקשנו שיספקו לנו קפה, ההחלטה הייתה שקפה מקבלים רק חברים שעובדים בחליבת בוקר… כלי עבודה ממוכנים בקושי היו ואת עיקר העבודה עשינו בידיים, כל חבר היה צריך להביא מהשדה לרפת 300 חבילות קש ומאה וחמישים חבילות חציר.
שלמה הלפר: היינו מובילים את החלב מהרפת ליד חנה, משם הוא נשלח לתנובה, אם היו כדים לא מלאים הוספנו להם מים…
יעקב צסלריס: את הירק לפרות קצרנו בחרמש והובלנו אותו מהשדה לרפת על עגלה רתומה לפרד.
מנדה קריגר: תמיד חסר היה כוח אדם, בוועדת עבודה הוחלט שכל בחור בריא ייתן שנת עבודה ברפת. למחרת ההחלטה היה תור ארוך לדר' צוקרמן לקבלת "פטור" עקב "בעיות בריאות" קשות…
כשהייתה מסיבת פורים אי אפשר היה למצוא בחורים שיסכימו לחלוב, אחרי הכל כולנו היינו צעירים… הפתרון נמצא ע"י דחיית שעת חליבת הערב לאמצע הלילה…
באחת מחליבות הערב, בעודי שומע רדיו, דווח על רצח קנדי. מאותו לילה התייצבתי לחליבה חמוש ברובה צ'כי.
יעקב צסלריס: עבדתי ברפת כשמוטי איש-יאיר ריכז אותה, הוא היה רפתן מעולה. לאה רחמני שהייתה אשה גדולה וחזקה הייתה רפתנית טובה מאד. כשהייתה בהריון עבדה ברפת עד ימים ספורים לפני הלידה כשכבר לא יכולה הייתה להתכופף על מנת להגיע אל העטינים של הפרות…
אורי גיל: חשוב לי להזכיר שני רפתנים וותיקים ומסורים – ראובן סיגל (ז"ל, נפטר כמה חודשים לאחר שהתקיימה השיחה) ואיסר ברעם. ראובן היה חרוץ מאוד וממדי גופו אפשרו לו להרים ולסחוב כל מה שלאחרים היה קשה. איסר סבל מבעיות גב קשות דבר שלא מנע ממנו לעשות כל עבודה, עד שהיה מתכופף ולא יכול היה להזדקף… היינו לוקחים אותו "מקופל" עד למיטה שלו ולאט לאט היה מתיישר… אחרי מספר ימים היה חוזר לעבודה עד הפעם הבאה…
מנדה קריגר: פעם, כשחלבתי עם יענקל'ה, הייתה פרה שהתנגדה שישימו עליה את מכונת החליבה וכל פעם ששמו את המכונה היא שחררה את עצמה… יענקל'ה כל כך התעצבן עליה ולקח מקל גדול וממרום גובהו רצה להכות את הפרה, אלא שבדרך הייתה צנצנת זכוכית לאיסוף החלב והיא נשברה לרסיסים… מלבד העיכוב בחליבה והעצבים, הייתה גם מבוכה גדולה להעיר את אורי באמצע הלילה…
אורי גיל: באחת החליבות בזמן מלחמת ששת הימים נהרגו 3 פרות. כששמואל ב. הלך לאסוף את הפרות לחליבה הוא חזר והודיע שיש 3 פרות ישנות והן לא רוצות לקום…
במחסן התערובות הוחזקו גם חומרי הדברה. אחד העובדים ערבב, בטעות, באוכל של העגלים חומר נגד פרודניה. למחרת, אף אחד לא הבין למה כל העגלים ישנים…
שאול קפיטולניק: הגעתי לקיבוץ ב – 1974, התנאים ברפת כבר היו יותר מתקדמים, היה יותר מיכון ויותר אנשים אך, למרות זאת, העבודה ברפת הייתה מאוד קשה. חלק מתזונת הפרות היו ירקות שנחשבו כלא ראויים למאכל אדם, בבחן הם מוינו ומהם "חולצו" תפוחי אדמה למטבח…
אורי גיל: כשאלחנן הרלב ז"ל היה מרכז משק מוניתי לריכוז הענף. ב – 1965, עקב המעבר לחלוקת מכסות חלב, החלה ההתפתחות של הרפת ומשנה לשנה גדלה מכסת החלב שלנו. גדלנו והגענו להישגים יפים וגם קיבלנו גביע כהערכה על גובה תנובת החלב בעמק חפר. זכיתי להערכת הרפתנים הוותיקים בעמק אשר לקחו אותי תחת חסותם ובהמשך התמניתי לריכוז ארגון הרפתנים האזורי. במסגרת זו הכרתי אנשים מארגון מגדלי הבקר הארצי ונקראתי לעבוד בארגון. המשכנו להתקדם ובנינו מכון חליבה חדש והעדר גדל עד שהגענו ל – 300 חולבות ותנובת החלב עלתה ל- 3,200,000 ליטר שנתי. הרפת שלנו הייתה בין הרפתות הטובות באזור. הייתה לה גם תרומה חברתית כאשר בני הנעורים עבדו בחליבות ואספו כסף לטיול סיום י"ב, בשנים בהן היה נהוג לנסוע ליוון.
אריה רויז: עקב הרפורמה בענף החלב ניתנו מענקים למשקים שהתאגדו ובנו רפתות משותפות. בדקנו מספר שותפים אפשריים להקמת הרפת המשותפת עד שהגענו להתקשרות עם רגבים ונחשולים. השותפות נקראת "רגלים".
אורי גיל: הרפת המשותפת זה לא מה שכתוב בספרים… עד שמגיעים למצב של רפת משותפת… התהליך ארוך, צריך לבסס נהלים וכלים לתפעול הענף וכל הדברים שקשורים ביצירת מערכת מתפקדת ויעילה. הרפת מונה 1800 בהמות ובהן 800 עגלות. התנובה כ – 11 מיליון ליטר בשנה ובכל יום בין 28,000-30,000 ליטר, זו תעשייה, לא רפת!
[להגדלה לחיצה על התמונה]
חממה
אליק ליאור: בתחילת שנות ה – 80, מישהו ב"גרנות" אמר: "למה שלא נגדל ירקות בחממה בכל משק". זה היה אחרי שעבדתי 11 שנה במחסן ילדים וביקשתי לעבוד בחממה. היינו שלושה חברים שעבדנו ראשונים בענף, אברהם חן, שמעון קנפו ואני שהייתי המקצועית בגידול צמחים. היה שולחן גידול שנקרא "השולחן של אליק" ועליו ערכתי את כל הניסיונות הבוטניים. "גרנות" הקימה תאגיד של חמישה משקים – יד חנה, בחן, מי עמי חורשים ותל יצחק.
אורי גיל: בתלמי אלעזר הוקמה חממת פיילוט שאמורה הייתה לספק את הצמחים ליתר החממות.
אליק ליאור: הגידול שנבחר היה פיקוסים והיה מיועד לייצוא לאירופה כי תנאי הגידול בארץ מתאימים לו ובאירופה הייתה דרישה לצמחים. היינו אורזים את הצמחים בשרוולים מרשת וניסינו להכניס כמויות גדולות של צמחים בכל משלוח. כשמנחם צ'ייט ז"ל עבד בחממה הוא היה אחראי על המשלוחים והיה דוחס את הצמחים באוטו ע"י ששכב עליהם… כשהמשלוח הגיע להולנד כל הצמחים קיבלו צבע חום ועליהם נשרו מחוסר אור ואוויר…
במהלך הזמן, מלבד החממה במי עמי, כל החממות נסגרו.
אריה רויז: היו בחממה הוצאות ייצור גדולות מדי שהביאו לחוסר רווחיות.
אליק ליאור: בעקבות האינתיפאדה ירדו המכירות, דבר שגם תרם להחלטה על הסגירה.
מטעים
שלמה הלפר: כשהיינו בכנרת עבדתי בכרם ורכשתי ניסיון, על כן יועדתי לעבוד במטעים. בהתחלה עבדתי בפרדס הנטוש של ג'מיל. אחרי שנה קיבלנו הצעה להקים פרדס חדש. בהקמה ובגידול הפרדס ליווה אותנו מדריך חקלאי אזורי מחדרה, והוא לימד אותנו על תהליכי הגידול החל מההחלטות לגבי מיני העצים דרך הנטיעה ועד הקטיף. לא היו לנו כלי תחבורה והיינו הולכים ברגל מהקיבוץ לפרדס בבוקר ובחזרה בסיום העבודה, מרחק של מספר קילומטרים. ההשקיה נעשתה בצינורות מתכת אותם פרסנו לאורך שורות העצים. אחת לשלוש שעות היינו סוגרים את המים ומעבירים את קו הצינור לשורה הבאה וכן הלאה את כל הפרדס. בשיטת השקיה זו נאלצנו ללכת למטע גם בשעות אחה"צ והערב כך שהלכנו ברגל קילומטרים רבים…
דגלנו בעבודה עצמית ולכן עבדו בפרדס רק חברי קיבוץ. בעונת הקטיף גייסנו חברים בשעות אחה"צ ובשבתות כדי להספיק לקטוף את כל הפרי בזמן. העבודה הייתה קשה, היה צריך לעלות על סולמות ולסחוב תרמילים כבדים. כל זאת בעונת קטיף מאוד ארוכה שהתחילה בחודש נובמבר והסתיימה במרץ. את ארגזי הפרי היינו מעמיסים על עגלה אותה משך שמשון הפרד שהייתה לו "מיכסה" של ארבעים ארגזים בלבד אותה היה מוכן לשאת. יום אחד העמסנו על העגלה ארבעים ואחד ארגזים ושמשון נעמד ולא זז… רק אחרי שהורדנו ארגז אחד הוא התחיל ללכת…
אורי גיל: יום אחד שמשון הפרד ברח וחצה את הגבול לירדן, לאחר גלגולים רבים הוא הוחזר אלינו דרך שער מנדלבאום (בירושלים)…
שלמה הלפר: בכנרת הכרתי את בן ציון ישראלי, שהיה ממקימי קב' כינרת וחלוץ בגידול בננות ותמרים, ומאוד התרשמתי ממנו. בן ציון ישראלי נהרג באסון מעגן בשנת 1954 ובעקבות כך קראנו את הפרדס על שמו.
ניסיתי להוציא זהב מתפוזים… אבל היבולים לא היו גבוהים מספיק ונאלצנו לסגור את הפרדס. עבדתי בפרדס עשרים שנה ובשנים האחרונות הייתי חבר בוועדת המגדלים האזורית.
שאול קפיטולניק: כשהשתחררתי מהצבא ב – 1975, התחלתי לעבוד בפרדס. דגלנו בעבודה עצמית והעול היה גדול, ובכל זאת, אני עדיין זוכר את טעמם המתוק של תפוזי הוולנסיה שאכלתי בראש הסולם ונקטפו ממרומי העץ בחמש בבקר.
לאחר שנעקר הפרדס עברתי לעבוד במטע האבוקדו.
אריה רויז: לקראת נטיעת מטע האבוקדו ערכנו בדיקות של הקרקע כדי למצוא את המקום המתאים ביותר לנטיעה. הבדיקות נערכו באמצעות קרניים אינפרה-אדומות ממטוס, ובאמת זוהו שטחים שלא התאימו לעצי אבוקדו ובהם נטענו חלקות של פקאן. בשיאו הגיע המטע לשטח של – 800 דונם.
שאול קפיטולניק: סיטו קרביץ ז"ל, מרכז הענף, קידם דברים חשובים כמו מחקר, השקיה ממוחשבת במים שהגיעו מבאר עם אחוזי כלור נמוכים – דברים שתרמו לאיכות הפרי. מטע האבוקדו שלנו היה מטע לדוגמה – ההישגים הגיעו לרמה בינלאומית ובאו לכאן שליחים מארצות שונות ללימוד ומחקר.
גידולי שדה
אריה רפלנסקי: החקלאות הייתה "מעמד". העיקרון שהנחה אותנו היה העבודה ולא הפרנסה. כל גרעין שהגיע מחו"ל הלך לעבוד אצלי בגן ירק ונחשבתי ל"מעביד קשוח". התנאים היו פרימיטיביים, הייתי מגיע לעבודה בחלקה הצפונית הרחוקה רכוב על אופניים או על עגלה רתומה ל"רומיה" הסוסה. כמו כל אחד רציתי להצליח, לא בהכרח עניין אותי אם הרווחנו או לא.
אריה רויז: למחרת הגיענו לבחן נשלחנו לעבוד בגן הירק. ההפתעה הייתה כשרפלנסקי בא להעיר אותנו ב – 5 בבוקר ולקח אותנו לקטוף פלפלים, במשך חודש ימים לא נגמר הקטיף.
אריה רפלנסקי: איסוף תפ"א הייתה עבודה מאוד קשה, החברים היו עובדים במשמרות בשעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות אחה"צ המאוחרות. אני הייתי עובד גם בזמן ההפסקה כדי להכין את השטח לקראת בואם של החברים. בתקופה ההיא לא היה קומביין והיה צריך לעקור את התפוחים באמצעות מכשיר פרימיטיבי שלא תרם במיוחד ליעילות… פשוט לא היה לנו הידע והאמצעים.
אריה רויז: ניסינו להשיג קומביין ישן מקיבוצים וותיקים והתקשרנו לכל המשקים בדרום שם היה נפוץ גידול תפ"א. לבסוף השגנו גרוטאה שבאותו קיבוץ רק רצו להיפטר ממנה… בעבודה קשה הצליחו עובדי המוסך שלנו להשמיש אותו והוא שרת אותנו כמה שנים.
אריה רפלנסקי: הייתה לנו מקלטרת ידנית ואתה קלטרנו 30 דונם! סבלנו מחוסר ידע וניסיון. עם הזמן הלכנו להכשרות, רכשנו ידע וניסיון וגם שיפרנו את התוצאות.
אריה רויז: בהמשך גידלנו גם כותנה, סלק, חיטה ותירס.
לול
אריה רויז: הקבוצה שלי הגיעה לבחן ב – 1959, במסגרת המכון למדריכי חו"ל, היו כאן 35 חברים ותמיד חסרו ידיים עובדות לתפעול המשק. כשמרכז המשק שמע שלמדתי שנתיים חקלאות בארגנטינה הוא מינה אותי להיות אחראי על הלול…
משה לונדון: אחרי שעבדתי בשדה ובהעוגנפלסט הציעו לי לעבוד בלול בתקופה שהיה לול לביצים, יחד עם עמי ניימן. אחר כך הוחלט לעבור לגידול עופות לבשר בניהול "גרנות", בשיטה תעשייתית בלולים בהם יש תנאי אקלים מבוקרים. היו שני לולים מבוקרים ואז נבנה הלול השלישי, שלא היה מבוקר.
במשך שנים היו הלולים רווחיים עד שהשוק הכתיב את הקטנת הייצור ומבנה הלול השלישי הושכר לגורם חיצוני שהשתמש בו לתעשייה. כשחליתי החליפה אותי ענת רוזנוויין, היא עבדה בלול עד לסגירתו.
בתקופה מסוימת הושכרו הלולים לגורם חיצוני שגידל בהם הודונים ואפרוחים.
נוי
אריה רפלנסקי: לפני שנכנסתי לעבוד בנוי עבד שם פנחס לוזר רק בחצי משרה ולכן, המצב הכללי של הנוי לא היה כל כך טוב. כשהחלפתי אותו עבדתי במשרה מלאה. היו שטחי דשא נרחבים ובנוסף להשקיה, הכיסוח דרש עבודה רבה אבל, המכסחת הייתה מאוד ישנה. ההשקיה התבצעה ע"י שני קווים, דבר שהכביד על העבודה ודרש הזזת קווי ההשקיה לעיתים קרובות. פעלתי להחלפת המכסחת באחת טובה יותר והוספתי קווי השקיה ותוך שנתיים הדשאים התחילו להוריק. עבודת הזזת הקווים נעשתה ע"י בני נוער שעבדו בנוי (אמיר צ'ייט, מקס צ'רניצקי, נמרוד קריגר). לצערי, לא היה תקציב להתקנת השקיה קבועה דבר שיכול היה להקל מאוד על העבודה.
הקמתי חממה קטנה בה גידלנו צמחים לשתילה ברחבי הקיבוץ ולחלוקה לגינות החברים. יחד אתי עבד בחממה אחד מהורי החברים, חיים טרלובסקי ז"ל (אבא של צבי) שתחזק את החממה וכך יכולתי לעבוד בשטחי הקיבוץ. חלק מהעבודה היה בגיזום עצים ובאחת ההזדמנויות, בשעת גיזום בגובה, נפל ענף גדול על הבית של יעקב ברעם וכל חפצי הנוי שהמשפחה אספה במהלך שליחותה בחו"ל התנפצו. אני הרגשתי כל כך רע עד שיעקב היה צריך להרגיע ולנחם אותי…
אליעזר בן-חנן: בשנים שעסקתי בנושא קרקעות הייתי הולך הרבה בקיבוץ ותהיתי איך עם ציוד כל כך דל ניתן היה להחזיק את הנוי ברמה כה טובה ועוד כששטחי הדשא היו כל כך נרחבים.
אריה רפלנסקי: כן, אני מרגיש סיפוק שהצלחתי להחזיק את הנוי במצב טוב, למרות התנאים הקשים.
אינסטלציה
משה עזר: ענף האינסטלציה התחיל בקיבוץ כנרת. בארגנטינה, למדתי מכאניקה עדינה, ורציתי לעבוד במסגרייה. בהנהלת הגרעין לעומת זאת, החליטו שאעבוד באינסטלציה. רק ביקשתי לא לזוז מהענף הזה, ואני באמת נמצא בתחום גם היום. נשלחתי לעבוד עם האינסטלטור מכנרת, ואצלו למדתי את כל מה שהיה נחוץ. לאחר מכן, הצמידו אותי לאיש שבנה את חדר האוכל בכינרת, ושם באמת למדתי את כל מקצוע השרברבות: ביוב, מים קרים, קווים ישרים, דיוק.
הגרעין עבר לאלומות, אבל אני נשארתי בכינרת, הגעתי לאלומות בסופי שבוע כדי לעזור, ורק אחרי שהסתיימה בניית חדר האוכל בכינרת, עברתי לאלומות. כאשר הסתיימה ההכשרה באלומות, הגרעין יצא לחופשה בת שבועיים, ואני באתי לבד למשלט 82 (בחן של היום) ב-23.5.1954, לתקן כלים חקלאיים. הסוכנות סיפקה ציוד וממנו הכנתי מחסן מסודר, העבודה התקדמה בשלבים, ובאופן מרכזי, כמו המרכזיה למים החמים שהקמתי ליד המקלחות והתפתחה מאוחר יותר לסירקולציה של המים החמים לכל הקיבוץ. עבדתי לבד, בלילות, כי ביום היה חם מדי. בכנרת עמדו על כך שאעבוד גם במכבסה, ולכן הייתי כאן הכובס הראשון. במשך השנים למדתי בקורסים מקצועיים של ההסתדרות, בערב.
במרוצת הזמן הקמתי את חדר האוכל, דוד הקיטור, מחסן התערובת, מכון החליבה וגם את מפעלי התבלינים ותחכום.
כאשר ההנהלה הבהירה לי שאין כסף לעוד פרויקטים, הלכתי לעבוד מחוץ לקיבוץ, בארגון עובדי המים. עד היום אני עוסק בענייני צנרת, ביוב ומשק חום.
שלמה הלפר: כשעבדתי בפרדס עסקתי הרבה בענייני ההשקיה וזה היה הרקע שלי לעבודה באינסטלציה. לפניי עבדו באינסטלציה משה עזר ואדו דולונגביץ וכשנכנסתי לעבוד שם, גם דודי פנחס התחיל את עבודתו במקום, ותפקידי היה לעזור לו להיקלט. היו אז בעיות של תשתיות כי הצנרת הייתה מברזל והיו הרבה פיצוצים. הצעתי תכנית להחלפת הצנרת בכל הקיבוץ שאמורה הייתה להשתרע על פני עשור. בנוסף, תפקידנו באינסטלציה היה לחלק את הגז לדירות של החברים ואני עסקתי בזה. העבודה הייתה קשה כי כל הענפים היו קשורים באינסטלציה וגם סיפקנו שירותי תיקונים לחברים ולבתי הילדים. לדודי יש ידע עצום וממנו ומיאיר פרידמן למדתי הרבה מאד. העבודה הייתה 24/7 כי תמיד היו תקלות והיינו עושים תורנויות גם בלילות ובשבתות. עשיתי מהפכה לשדרוג דוד הקיטור שהיה מאוד מיושן וארגנתי את המחסן על כל הציוד הרב שהיה בו.
אליעזר בן חנן: היו גם תקלות רציניות כמו למשל השריפה במיכל הגז בה דודי נפצע כשניסה לכבות אותה.
שלמה הלפר: בעקבות הפציעה דודי נעדר מהעבודה לתקופה ממושכת והרגשתי שבנוסף לעבודה השוטפת אני צריך גם לדאוג לקשר ועזרה בשיקום של דודי ואכן, באותה תקופה התקרבנו מאוד זה לזה.
חשמליה
דני גפני: היה שיתוף פעולה חיובי מאוד בין החשמליה והאינסטלציה, כי היו נושאים משותפים וגם כלים משותפים וכך גם עם המוסך והמסגרייה.
הגעתי לארץ ב – 1962 והיינו בהכשרה בעין חרוד שם נולדה בתי הבכורה. הנהלת הקיבוץ הציעה ששם אעבוד בחשמליה כי למדתי חשמל בארגנטינה והיה לי רישיון של חשמלאי מוסמך. למרות זאת הידע שלי, בעיקר המעשי, היה מצומצם. בעין חרוד עבדתי עם אדם שמאד הערכתי וממנו למדתי המון. כשחזרתי לבחן אחרי ההכשרה הוטל עלי לעבוד בחשמליה ולא היו כאן תנאים מלבד צריף קטן עם מעט כלים, אפילו סולם לא היה. בהתחלה הייתי נוסע על אופניים עליהם תליתי ארגז ובו נשאתי את הכלים שהיו לי. עם אריה ליאור, שהיה מרכז משק, סוכם שיש לטפל בכל ענפי השירות ובמכלול הצרכים הקשורים בתקשורת, הגברה וחשמל. רק בחשמליה הייתה מקדחה ולכן, בכל הזדמנות שהיה צריך לקדוח משהו קראו לי. בבתי הילדים היו הרבה דברים לתלות ולכן הילדים קראו לי "דני רעש".
בהמשך הועברה החשמליה מהצריפון למבנה שבו הגנרטור. גם אז עדיין התנאים היו מאוד מצומצמים והתקציב לחלקי חילוף היה קטן, למשל יכולנו לקנות רק שתי נורות בחודש. היינו דואגים לתחזוקת התאורה בגדר הביטחון וכשהיה עלינו להחליף נורה נסענו לאורך הגדר על עגלה שהייתה רתומה ל"רומיה" הסוסה המפורסמת וטיפסנו על העמודים בעזרת מטפסים מורכבים על הנעליים.
בשלב מאוחר יותר התחילו להצטרף לעבודה בנים מגרעיני השלמה "נתיב" ו"העמק" ומחברת הנוער "נחשונים". החבר'ה מ"נחשונים" מאוד רצו ללמוד ותרמו רבות לענף ואפילו אחד מהם הפך לחשמלאי – אליעזר בן חנן.
אליעזר בן חנן: החשמליה הייתה בשבילנו בית, לשם הגעתי לעבוד בגיל 15 לאחר שעבדתי באינסטלציה. היה לי מזל גדול שהיו שם דני גפני ואבא של טומי נחמן, מהם למדתי הרבה עוד כילד. בזכות דני הגעתי להיות מהנדס חשמל, כי הוא לימד אותנו תאוריה מעבר לעבודה המעשית וגם אני עשיתי כך עם נערים שעבדו בחשמליה בשנים בהן עבדתי כחשמלאי מוסמך. הענף הגיע להישגים ברמה גבוהה. נתנו שירות בכל הקיבוץ, החל מתיקון מכשירים ביתיים ועד להקמת תשתיות. התקנו את התשתיות במפעל התבלינים, במכון החליבה, תשתיות חשמל וטלפונים בכל הקיבוץ, גם כשנבנו בתי מגורים חדשים. היום זה נראה קצת מופרך שהיקף כזה של עבודה נעשה ע"י 2-2.5 אנשים. התשתית שבנינו אז כבר מתאימה יותר לתקופתנו. השתדלנו לתת שירות מתליית נברשות ועד לתיקונים קטנים בבית המלאכה דבר שנעשה ע"י הורי החברים שעבדו שם.
היו גם "חוויות" לא נעימות כמו באותה הזדמנות בה עליתי לתקן לוח חשמל ובמהלך העבודה היה קצר על הלוח ואני "עפתי" ממרום הסולם ואת הנחיתה על הגב, לא אשכח.
תפיסתנו את התפקיד שלנו בעבודה כנותני שירות הביאה לכך שהגענו לכל מקום וניסינו לתת מענה לכל תקלה.
שלמה הלפר: חשוב לציין איך לקראת כל אירוע או חג הייתה תאורה והגברה מוכנה גם יומיים לפני האירוע ואת החזרה הגנרלית והחגיגה ליוו עובדי החשמליה במסירות רבה.
צבי טרלובסקי: בהקשר ליחסים שבין החברים לבין נותני שירות בקיבוץ, אפשר לומר שמתן שירות לחברים היה דבר מאוד מורכב. מסקרן אותי לשמוע את נקודת הראות שלכם כנותני שירות. מדבריכם התרשמתי שתודעת השירות אצלכם הייתה מאוד גבוהה אך, אני מתאר לעצמי שהמפגש עם החברים, מקבלי השירות, לא היה קל.
אריה רפלנסקי: תמיד יש מישהו שמותח ביקורת, למשל, הייתה חברה שדרך קבע הייתה מתלוננת בכל פעם שהייתי פותח מים להשקות דשאים מול הבית שלה.
שלמה הלפר: כחברי קיבוץ התייחסנו אל נותני השירות כחייבים לנו את השירות, אנשים לא ידעו להסתדר לבד ובכל דבר קטן פנו אלינו.
יאיר פרידמן: אליעזר תמיד היה אומר: "אתה חייב להבין את הפסיכולוגיה של החבר כשאתה בא אליו לבצע תיקונים".
אליעזר בן-חנן: היום אני לא כל כך זוכר את הקונפליקטים אבל, אני מתאר לעצמי שהיו. הייתה תקופה שבעבודת החשמליה הנהגנו יומיים בשבוע שיועדו לטיפול בצרכים של החברים.
דני גפני: התלות של החברים בנותני השירות הייתה תוצאה של ה"שיטה" הקיבוצית.
אליעזר בן חנן: המערכת הקיבוצית הייתה בנויה בצורה כזו שנוצרה תלות של החבר בנותני השירות.
דני גפני: ניסינו לתת מענה לענפים ולפעמים היו מצבים שהחברים היו צריכים להמתין ומדי פעם זה יצר מתח.
צבי טרלובסקי: היו חילוקי דעות ביניכם לבין רכזי המשק?
דני גפני: היו לא מעט ובמקרים מסוימים נדרשנו להביא את נושאי הקונפליקט להכרעה בוועדת המשק.
[להגדלה לחיצה על התמונה]
העוגנפלסט
צבי טרלובסקי: קיבוץ בחן הצטרף כשותף למפעל של קיבוץ העוגן וחלקו של בחן היה 20%. בהתחלה היה שירות הסעות להסעת חברי בחן לעבודה וממנה ובהמשך, המפעל העמיד לרשות בחן רכב להסעת החברים וכשגדל מספרם, נקנתה מכונית נוספת. במהלך הזמן חברי בחן עבדו בכל מחלקות שבמפעל – במעבדה, במנהלה ובמחלקות הייצור. כאן חשוב לציין את חיים רוזנווין ז"ל שהגיע לתפקידי ניהול – תחילה במחלקת הקלנדר ולאחר מכן היה מנהל הייצור של המפעל. אני חושב שמבחינה מקצועית ניהול מח' הקלנדר, יותר מניהול הייצור, זה היה המקום המקצועי ביותר ליצירת יריעת הפלסטיק. יש במחלקה זו מערך מורכב בו נוצרות יריעות הפלסטיק ושם נקבע עובי היריעה ואיכותה. המכונות עובדות במהירות מאוד גבוהה ובזמן מאוד קצר נוצרת כמות מאד גדולה של חומר. יש חשיבות לדיוק ואיכות התהליך על מנת למנוע טעויות שיגרמו לבלאי ולהפסדים גדולים. לכן אפשר להבין את גודל האחריות והמקצועיות הנדרשות בניהול מחלקה זו. כאן חיים מילא תפקיד מאוד מרכזי, שהנהלת המפעל נתנה רק ליחידי סגולה מעובדי מחלקת הקלנדר.
קצת מחוויותיי בעבודתי בהעוגן – למדתי כימיה תעשייתית בארגנטינה ולכן, כשחזרתי מההכשרה, סוכם שאעבוד במעבדה, שם עבדתי חמש שנים. ביום הראשון שלי במעבדה הגעתי לעבודה וכנראה הייתה איזושהי בעיה בתאום לגבי הגעתי. האחראי המקצועי במעבדה, התנפל עלי בכעס: רק בגלל שסידור עבודה של הקיבוץ החליט, אז אני מגיע לעבוד שם ואף אחד לא דיבר אתו… ולא היה מוכן לקבל אותי. אני הבנתי רק חצי מהדברים שלו – הייתי עולה חדש והעברית שלי לא הייתה עדיין מספיק טובה.
בין העובדים הייתה אווירה טובה והקשרים בין חברי בחן לבין עצמם התגבשו בעיקר לפי המחלקות בהן עבדו. במפעל היה חדר אוכל שהיה מיועד לעובדים השכירים ואילו חברי קיבוץ, הן מהעוגן והן מבחן, היו אוכלים בחדר האוכל של הקיבוץ. הייתי היחיד מחברי בחן שעבד במעבדה ולכן, לארוחות בחדר האוכל הייתי מצטרף לחברים שעבדו במחלקת המריחה.
מהתקופה שעבדתי במפעל, זכורה לי חוויה שקשורה באירוע שנתי שחברי בחן שעבדנו במפעל היינו מקיימים אחת לשנה – אירוע לעובדים ובני/ות זוגם. האירוע כלל ארוחה טובה שהכנו בחדר האוכל אצלנו. פעם אחת הבאנו מהעוגן מלונים, זן מיוחד שהם פיתחו שם. אחה"צ, במהלך ההכנות למסיבה, חתכנו אותם ושמנו באמצע כל מלון גלידה. על מנת שהגלידה לא תימס, חבר אחד הציע שנשים אותם בפריזר… בעת ההגשה זה היה בלתי אכיל, הגלידה הייתה קפואה והמלון גם!
מנדה קריגר: אני חושב שצריך לציין במיוחד את ראובן סיגל (ז"ל, נפטר כמה חודשים לאחר שהתקיימה השיחה) שעבד הכי קשה ליד מכונה הנקראת "בלסה", שם החום הוא נוראי והעבודה מאד קשה והוא התמיד לעבוד שם הרבה שנים.
עבדתי בהתחלה במחלקת המריחה. יום אחד, החברים שעבדנו ביחד במחלקה, חשבנו להציע למנהל המחלקה להכין תכנית עבודה מראש כך שכל יום נוכל להתארגן בהתאם לתכנית. אף אחד מהחברים לא רצה ללכת לדבר אתו כי לא ידענו לצפות את תגובתו מאחר והיה נתון למצבי רוח משתנים… לבסוף, אני כמכין הפסטות (משחה פלסטית שנמרחה על פני יריעת בד), הלכתי אליו למשרד והצגתי בפניו את הבקשה של החברים. תשובתו הפתיעה אותי מאוד: "אתה חוצפן. חוצפן זה בן אדם שעושה את הצרכים מאחורי החלון של בעליו ואחר כך בא אל הדלת לבקש נייר".
נורית רוזנווין: כשקיבלתי את ההודעה על הפגישה הייתי משוכנעת שאני מוזמנת בגלל חיים… לקח זמן עד שקלטתי שאני מוזמנת בגלל שעבדתי במעבדה (שמבחנתי היו תשע שנים יותר מדי). אחרי שעבדתי תשע שנים בחנות הבגדים שהייתה בזמנו במסגרת מחסן הבגדים, ביקשתי לעבור לעבודה שמייצרת הכנסה ולא בענף שירות. פניתי להנהלה הכלכלית וביקשתי שיחפשו לי עבודה בה אוכל להביא משכורת. בדיוק אז המפעל קיבל הזמנה מאד גדולה של שמשוניות מארה"ב והיה צורך בתוספת כח אדם לעריכת בדיקות איכות. שאלו אותי אם אני מעוניינת בעבודה זו וקיבלתי אותה. באותו זמן חיים כבר לא עבד במפעל ולקראת כניסתי לשם היו לי חששות מזה שאני לא מכירה אף אחד, מה יהיה וכו'. ענת, בתי, ששמעה על תחושותיי אמרה לי: "אמא, תגידי שאת אשתו של חיים והכל יסתדר" ואכן כך היה – קיבלו אותי כ"אשתו של חיים". במעבדה עבדה מישהי שכולם הזהירו אותי מפניה, כי היא לא אוהבת את אף אחד אבל, מסתבר שהיא מאד אהבה את חיים ואני זכיתי ממנה ליחס מצוין ובאמת הייתה לי נחיתה קלה. עבדתי משמרות בהתאם למשמרות שעבדו במריחה. אחרי שירד הלחץ של ההזמנה וכבר לא היה צורך בתפקיד, המשכתי לעבוד במעבדה בעבודה השוטפת. לא היה לי מושג בעבודת המעבדה, לא למדתי כימיה חוץ ממה שלמדתי בבי"ס, העבודה מבחינתי לא הייתה חשובה כי אני אוהבת לעבוד עם אנשים. מצד שני החלק 'החברתי' – הקשר עם האנשים היה משמעותי מבחינתי. יצרתי קשרים עם חברים מהעוגן שנשמרו גם אחרי שסיימתי את עבודתי שם, גם עם אותה 'אישה קשה' שקיבלה אותי לעבודה במעבדה.
אני רוצה לספר על משהו מיוחד – היות ובמחלקת הקלנדר עבדו במשמרות, יצא שהיו חברים שעבדו משמרת לילה בימי שלישי ולכן לא ראו את הסרט שהביאו לקיבוץ. המפעל היה מעמיד לרשות החברים האלה את הרכב וכן תקציב לרכישת כרטיסי קולנוע בעיר וארוחה. את זה אני תמיד זוכרת.
ארנון ברן: כשיצאתי לגלעד זה היה בשביל ללמוד לעבוד בלול אבל, כשחזרתי לבחן הוחלט בהנהלה שאעבוד בהעוגן. לא היה לי מושג על עבודה זו, אף פעם לא עבדתי בתעשייה. מיד נכנסתי לעבוד במחלקת המריחה, שם עבדתי חמש-עשרה שנה. במחלקת המריחה עשיתי כל מיני עבודות בין היתר, הכנתי פסטה. שם נפצעתי ונחתכה לי האצבע. לקחו אותי לבי"ח הלל יפה, האחות נתנה לי אלכוהול לנקות את עצמי ואני בכיתי, הייתי מלא דם והיו לי הרבה כאבים. את החוויה הזו לעולם לא אשכח.
הייתה תקופה שבבחן היו בעיות כח אדם במטבח וסידור העבודה היה מוציא אותי מדי פעם למילוי מקום. יום אחד קיבלתי הודעה ממנהל הייצור של המפעל שאני לא חוזר יותר לעבודה.
דני גפני: אני זוכר שהיינו עושים גיוסים, במשמרות לילה, באריזה. זה היה קשה מאוד כי זה היה אחרי יום עבודה. עבדנו בזוגות ליד מכונה שעובדת במהירות גבוהה. לא היינו מיומנים בעבודה הזו ולא תמיד עמדנו בקצב. זה היה קשה מאוד.
צבי טרלובסקי: קיבוץ בחן זכה לשנים של הכנסה יפה מהמפעל, הכנסה שתרמה רבות לקיבוץ. המפעל גם הקים כאן את מפעל המפות שבמשך מספר שנים סיפק תעסוקה להרבה חברות.
שמעון צוען: הייתי בין חמשת החברים הראשונים מבחן שעבדו בהעוגנפלסט. עבדתי במחלקת המריחה. בין היתר, הייתי עובד בערבוב פסטות ומעביר את המכלים במלגזה למכונת הייצור. היינו מקבלים דוגמאות והיינו צריכים לעשות ניסיונות ולהתאים את פלסטיק. לי היה חשוב המפגש עם חברי קיבוץ העוגן. כיום, אני מבקר בבית דוד ושם אני פוגש אנשים שהכרתי שם.
[להגדלה לחיצה על התמונה]
תחכום
צבי טרלובסקי: המפעל פעל במישור אדומים ובחן רכש אותו והעביר אותו לכאן.
אהוד עזר: התחלתי לעבוד בתחכום רק אחרי שסיימתי את לימודיי ברופין, אבל לפני זה הייתי גם במישור אדומים, לא ממש בעבודה, אבל בקשר. בתחילה עבדתי במכבשים, מחלקת הכבישה עוד היתה בחיתוליה. המכבשים שהבאנו היו מכבשים הידראוליים שלא מתאימים לכל דבר, יש להם נישה משלהם, כמו לאבקות ולמתיחות, ולא היו רווחיים. לכן נרכשו מכבשים אקסנטריים, שהם יותר מהירים ומתאימים לעבודות שעשינו. בכבישה עבדו הרבה חברים, אבל העבודה היתה קשה מאד ורובם עזבו. היתה אווירה טובה, אנשים היו גאים לעבוד בתחכום.
זה חבל, אבל אנחנו נכשלנו בניהול. אני הייתי שם, לא בגלל הכישורים שלי בניהול, אלא כי הייתי חבר קיבוץ. גם לא היה מספיק ידע מקצועי, כולם היו תלויים בדוד פרי (איש מקצוע שלא היה חבר קיבוץ). לדוד היה הידע, אבל הוא לא ידע להעביר אותו, וגם לא היו לו יחסי עבודה מתאימים לניהול.
אני עסקתי הרבה בבקרת איכות, לדוד פרי לא היתה סבלנות לזה. גם כאשר כבר לא עבדתי שם המשכתי לבוא למפעל ועסקתי בתכנון, כי לא היה מישהו אחר.
במשך השנים קיבלנו עבודה ממספר מפעלים, כמו הגושרים, טלרד, מג"ח, תעשיית הרכב ובמידה קטנה יותר, תעשית נשק. גם עשינו מנעולים לרב בריח. פעם התמודדנו בפרויקט בקמ"ג, שחילקו את העבודה בין מפעלים שונים ונתנו מכונות כדי לבחור את מתאים ביותר. אנחנו היינו היחידים שעמדנו בזמן האספקה, ובכל זאת לא קיבלנו את העבודה. לרוב, המבלטים היו שייכים למפעלים ואנו ביצענו את הכבישה.
צבי טרלובסקי: התרשמתי שבשנים הראשונות הייתה התלהבות ואווירת יצירה והאנשים שעבדו שם הזדהו עם המקום ורצו לקדם אותו מקצועית.
דני גפני: למרות זאת לא הצליחו להגיע להישגים כלכליים. רק לאחר שהביאו את דוד פרי לניהול, המפעל התקדם והיו הישגים, תמיד קיבלנו דיווח על הכנסות טובות.
צבי טרלובסקי: בשנים האחרונות הייתה ירידה היות והמפעל היה תלוי בשוק העולמי שהשפיע על כך.
דני גפני: יש לי זיכרון טוב, כשאריה פרידמן חלה נכנסתי להחליף אותו, לא ידעתי מימיני ומשמאלי והוא העביר אלי את הידע העצום שהיה לו ובזכותו אני יודע את העבודה.
אליעזר בן חנן: עבדתי בתחכום במשך תקופה ארוכה, גם במכבשים וגם באלקטרו-ארוזיה, וגם אני למדתי הרבה מאריה פרידמן ז"ל.
פעם שהיה צריך לשלוח מכבש לשווייץ עסקתי בבדיקות של הרגע האחרון, ובגלל החיפזון גרמתי לתאונה שבה אבדתי אצבע.
מנדה קריגר: אחת המטרות הייתה למצוא תעסוקה למבוגרים. במכבשים עבדו אנשי מקצוע יחד עם חבר'ה צעירים והיה הרבה הווי. כשהמפעל נרכש הציוד לא היה כל כך חדיש ולא תמיד תקין ולכן נגרמו מדי פעם תאונות.
ארנון ברן: היו תנאי עבודה די קשים, ליד המכבשים עבדנו בעמידה.
מריאנה קריגר: עבדתי בתחכום כמזכירה במשך 8 שנים. חלק מהתפקיד היה להעביר למחלקת ייצור (מכבשים) את ההזמנות לביצוע. היו כל מיני טפסים, לכל לקוח היו דברים ספציפיים והיו כמובן גם דברים סטנדרטיים. הטפסים שמצאתי עם כניסתי לעבודה היו צילומים של צילומים של צילומים… והסעיפים השונים היו כתובים ביד. הפרויקט הגדול שלי היה לעשות טפסים ממוחשבים לכל הצרכים, הסטנדרטיים והייחודיים, וזה כמובן שינה לגמרי את מראה הטפסים וכל הזמנה שיצאה לייצור קיבלה את כל הטפסים מסודרים, בעיקר בנושא של בקרת איכות.
[להגדלה לחיצה על התמונה]
כיופון
שאול קפיטולניק: הפעילות בכיופון החלה בסוף שנות ה-80. הייתי חבר בצוות שעסק בחיפוש דרכים לאיזון קופת הקיבוץ עקב המצב הכלכלי והחברתי באותה תקופה. משפחות רבות עזבו ומבנים רבים התרוקנו ולכן, השכרנו דירות ריקות לתושבים שאינם חברי קיבוץ. להלן ברכה מאחד התושבים:
בין המבנים הריקים היה גם מתחם בני הנעורים שהתרוקן. בין הייעודים שהיו למתחם הנעורים במשך השנים: השכרנו אותו לפועלים זרים שהועסקו ע"י קבלני בניין בבנייה בבת חפר, שהיה בתהליך הקמה, שם הם גרו וקיבלו ארוחות חמות. לאחר שהפסיקו להגיע פועלים ואני למדתי אירוח כפרי באותו זמן, עלה הרעיון להשתמש במבנים אלה לאירוח כפרי ופתיחת הבריכה למנויים. עלי הוטל לרכז את התחום ויחד עם רונן מנוח (שעסק בשיווק) ומני יחזקאל ז"ל (שהיה אחראי על הבריכה), התחלנו להקים את ה"כיופון". הרעיון היה להקים קומפלקס המשלב חדרי אירוח, בריכת שחייה, מגרשי ספורט וחנייה, ביקורים ב"חורשת דבורה" וטיולים רגליים מודרכים בסביבות הקיבוץ.
במקום הפעלנו מטבח ששירת את הפועלים הזרים ולאחר תקופה הוצאנו לו תעודת כשרות וכך פתחנו את האפשרות לאירוח קבוצות של ישראלים. בין הקבוצות שהתארחו אצלנו היו קבוצות מביה"ס למנהיגות של צה"ל, קבוצות נוער ממועדוני כדורגל וג'ודו וגם קבוצות מחבר העמים ומקסיקו.
במסגרת פיתוח הענף, פיתחנו ושיפצנו את הבריכה והשכרנו אותה לאירועים חיצוניים ולקייטנות קיץ ו"ימי כיף" של גופים שונים., טיפחנו ותחזקנו את "חורשת דבורה", מגרש הכדורגל ו"הקמנו" מגרש חנייה בין הבריכה לחורשה. למני יחזקאל ז"ל הייתה תרומה רבה בהקמה ובניית המתחם כולו וזאת, בזכות כישוריו. כך התאפשר לנו לעשות את עיקר העבודה בכוחות עצמנו ולחסוך בעלויות.
בעקבות האינתיפאדה פחתו ההזמנות כי אנשים פחדו להגיע לאזור שלנו וכך הלך ודעך הפרויקט.
מאוד אהבתי את העבודה, בעיקר את הקשר עם האנשים.
שלומית טרלובסקי: עבדתי בכיופון כשלוש שנים בתקופה שניסים קונפורטי ניהל את המקום. הפעילות כבר הייתה אז מאוד מצומצמת וכשהייתה הנסיגה מלבנון בשנת 2000, הובאו לשם משפחות של אנשי צד"ל לתקופת מעבר. לאחר שאנשי צד"ל עזבו, שימש המקום למגורים של יחידות מג"ב ששירתו באזור.
כולבו
מלכה גפני: כשהגעתי לבחן הכולבו הראשון היה בצריף הקטן (במקום בו נמצא היום הבית של יפה ואליעזר בן חנן), עבד שם אבא של דב מילמן (ז"ל, דב נפטר בתקופה שבין קיום השיחה לבין העלאתה לאתר) שלא הסכים לתת לרווקים קונדומים… (בסופו של דבר המזכיר התערב והוא נאלץ לתת גם לרווקים).
מריאנה קריגר: בתקופה ההיא שיטת העבודה הייתה שונה, לא כמו בסופרמרקט שלוקחים מצרכים אלא, היינו מחלקים לחברים את המצרכים המעטים שהיו, כשכל מי שהיה צריך משהו היה מבקש מהעובד וזה נתן לו את מבוקשו.
פעם ביקשו ממני להחליף את אבא של דב מילמן (ז"ל, דב נפטר בתקופה שבין קיום השיחה לבין העלאתה לאתר) ובאותו יום ניגש חבר לדלפק, אמרתי לו שאסור להיכנס ואני אתן לו מה שהוא צריך אבל הוא התעלם ממני, ניגש למגירה והוציא משם קונדום ואני, שהייתי כל כך צעירה, באתי במבוכה רבה.
רחל הלפר: היה מגוון מצומצם של מצרכים לחלוקה – סוכר, קפה, משחת שיניים, ביסקוויטים ועוד כמה דברים.
מלכה גפני: עם מעט המצרכים שקיבלנו היינו אופים עוגיות ועוגות ב"סיר פלא" (מן תנור חשמלי קטן) ויצאו לנו דברים טעימים מאוד. מאותה התקופה עדיין יש אצלי בבית שני סירים כאלה.
אחר כך הייתה מרכולית בחדר האוכל הישן ושם חילקו את המצרכים שנארזו בשקיות אותן מילאו הורי החברים. יותר מאוחר עבר הכולבו למבנה של המקלחת הציבורית ושם היה כבר מבחר גדול יותר של מוצרים אותם קיבלנו על בסיס תקציב קבוע מראש וגם ניתן היה לרכוש מוצרים בכסף מזומן.
מריאנה קריגר: כשהתחלנו את תהליכי ההפרטה, בתחילת שנות התשעים, הייתי אקונומית והיינו מספקים לכולבו ירקות לצריכה של החברים שקנו אותם משם.
חיה סיגל: ב – 1995 עבדתי במחסן הבגדים, כשאמי חלתה והייתי מאוד טרודה במצבה, זה השפיע על התפקוד שלי בעבודה ולכן נאלצתי להפסיק את עבודתי שם. ככה הגעתי לעבודה בכולבו. עבדתי בכולבו מספר שנים בתקופות שונות בהן היו כמה אחראים על המקום, אהבתי את העבודה וזכיתי להערכה.
עבודתי הסתיימה לאחר שבריכוז הכלכלי של הקיבוץ מצאו שיש הפסדים והוחלט לסגור את הכולבו ולהעבירו לניהול אדם פרטי. הצטערתי על כך כי זה היה מקום עבודה שאהבתי. בסופו של דבר מי שהפעיל את הכלבו חיפש עובדת, הוא התעניין עלי אצל ירון ישי שהמליץ לו לקחת אותי לעבודה.
…
לזכרם
אנו מזכירים את חברות וחברי בחן שהלכו לעולמם בהיותם חברים בקיבוץ. בסוף כל תצוגה בה החבר, בחייו, היה קשור לנושא המוצג – מוקדשת פסקה לזכרו.
יתכן שלא בכל רגע נתון מוזכרים באתר כל החברים שהלכו לעולמם.
מנחם צ'ייט ז"ל 14.2.1937-30.6.2002
בין יתר תחנות חייו, עבד מנחם בפרדס ובחממה.
על התקופה הזאת כתב שלמה הלפר בחוברת לזכרו של מנחם: "באותם השנים הפרדס נקלע למצב שהיו צריכים לבצע ניתוח עמוק כדי להציל אותו מקריסה, והנה כאן התגלה מנחם הבולדוזר, המוביל תהליך של שיקום, ובהצלחה. לאחר כמה פעולות הבאת את הפרדס למצב של פריחה".
באותה חוברת כתבה נורית רוזנויין, בין היתר: "…ראינו את הידרדרותך בשנים האחרונות והיינו רוצים לזכור אותך כמנחם / האדם האוהב טבע / האדם העובד במטעים ובחממה / האדם שמילא תפקידים רבים / האדם שלמד היסטוריה, ספרות, תנ"ך / האדם שאהב את הזולת / האדם-חבר".
שמעון (סיטו) קרביץ ז"ל 25.3.1935-22.1.2013
בין יתר תחנות חייו, עבד סיטו בפרדס ובאבוקדו.
בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, הקים את מטע האבוקדו בקיבוץ והוביל את המטע להישגים בינלאומיים, עד שבסוף שנות ה-80 קיבל פרס "חקלאי מצטיין" על ידי שר החקלאות דאז, רפאל איתן. בתחילת שנות ה-80 הקים והיה אחראי לבנייתו של מאגר מי ההשקיה של הקיבוץ, ולבניית מערכת השקיה בטפטוף למטע האבוקדו.
סיטו היה איש עבודה חרוץ, עקשן ודקדקן, תמיד שמח לקום לעבודה בכל בוקר ולתרום ככל יכולתו. הוא לא חשב שיש משהו אשר בלתי אפשרי לבצע.
אריה פרידמן ז"ל 1.12.1935-26.11.1997
בין יתר תחנת חייו, עבד אריה בגידולי שדה ובמפעל "תחכום".
אריה נולד בארגנטינה ועלה לארץ בשנת 1959 במסגרת גרעין עליה של תנועת "למרחב" שהגיע לקיבוץ בחן.
הגרעין נשלח להכשרה בקיבוץ גבעת חיים איחוד ושם הכיר את נגה, אתה חזר לבחן כעבור שנה, לאחר שנישאו. במשך השנים נולדו להם ארבעה בנים.
בבחן עבד בעיקר בפלחה ובכותנה. כאשר מפעל "תחכום" התחיל לפעול בקיבוץ, אריה עבד בו במחלקת האלקטרו-ארוזיה, עד שמחלתו מנעה את המשך עבודתו.
אריה עסק במחשבים בתקופה שלרובנו זה נראה כמדע בדיוני. הוא היה הרוח החיה מאחורי המחשוב של הנהלת החשבונות ומפעל "תחכום", הכשיר את העובדים ועסק יומיום בגיבוי המידע.
במשך השנים מילא תפקידים רבים בקיבוץ, ביניהם מרכז משק, מרכז ועדת שיכון ועוד.
ראול קרביץ ז"ל 23.8.1930-27.2.1978
בין יתר תחנות חייו, עבד ראול בחשמליה ובנגריה.
מתוך הדברים שהתפרסמו בעלון הקיבוץ במלאות שנה לפטירתו:
ראול עלה ארצה בשנת 1968, כאשר עיקר דאגתו היתה נתונה להתאקלמות הילדים. לגביו, כאדם מבוגר שהיה רגיל לעצמאות כלכלית, קשה היה לו לפעמים לקבל מספר כללים עליהם מושתתים חיי שיתוף.
התברך ב"ידי זהב" וכל מעשה ידיו היה צריך להיות מושלם, כי אחרת לא היה שלם עם עצמו. במקביל לכל עיסוקיו, עסק גם בצילום.
חיים רוזנויין ז"ל 4.12.1942-16.4.1993
בין יתר תחנות חייו, עבד חיים ב"העוגנפלסט" ובמפעל "תחכום".
בצעירותו היה חיים חבר בתנועת "השומר הצעיר" בעיר הולדתו קורדובה (ארגנטינה). כאשר הגיע לגיל 17, התלבט חיים קשות וכך סיפר לבתו ענת: "מכיוון שבאתי ממשפחה ענייה ותרומתי לקיום היום-יומי היתה חשובה, הייתי צריך להחליט בין ללכת להכשרה ולהמשיך בדרך של 'השומר הצעיר' או להפרד ממנה ולעזור למשפחה להתקיים… החלטתי להפרד מהתנועה… לאחר הפרידה הכואבת, הקדשתי את עצמי לעבודה ובערב למדתי מכונאות בבי"ס תיכון מקצועי".
לחיים היתה תבונת כפיים וגישה טכנית, אך הוא התבלט בקיבוץ במעורבותו החברתית ומילא בו אין ספור תפקידים. על כך כתבה בחוברת הזיכרון שרה ברעם: "דברנו על כך שתתחיל להשתלב מחדש בחיים הציבוריים. רצינו אותך כשותף, כחבר, כאדם בעל ערכים, נבון, מתחשב, שקול והגיוני, מלא רצון טוב, אופטימי, מקובל על כולם, מוכן לעשות מאמצים למען אחרים ולגייס את כל כוחות הנפש".
יהודה (לוצ'ו) מרין ז"ל 1937-29.12.2011
בין יתר תחנות חייו, עבד לוצ'ו בגידולי שדה, במוסך וב"העוגנפלסט".
לוצ'ו היה איש חם אוהב ואהוב, הייתה בו שמחת חיים שהדביקה את כל הסובבים אותו. הוא אהב לעזור, הנתינה הייתה עבורו שליחות ועזרתו הייתה לכל אחד ללא כל אפליה. נהג לארח ולאמץ אנשים מכל מיני מקומות שהגיעו לבחן במסגרות שונות. הקים קבוצת כדורגל בקיבוץ, ובכל שבת היה משחק.
ראובן סיגל ז"ל 31.7.1934-15.12.2015
בין יתר תחנות חייו, עבד ראובן ברפת וב"העוגנפלסט".
ראובן היה איש עבודה בכל רמ"ח אבריו, עבודת כפיים קשה, הממעט להתבטא. על אנשים שכמותו, שעבודתם השאירה חותם אך דבריהם ומעשיהם לא נרשמו בדפי ההיסטוריה, כתב ברטולד ברכט את שירו "שאלות של פועל בפני ספר", בו הוא מתאר את מעשיהם של ענקים בהיסטוריה האנושית ושואל שאלות על כל אלה שהיו שותפים למעשיהם אך ההיסטוריונים לא מזכירים אותם. ברכט מסיים את שירו כך:
"…הקיסר הביס את הגאלים, / לא לקח אתו אפילו טבח? / פדרידריך השני ניצח את מלחמת שבע השנים, / מי עוד ניצח אותה? / ניצחון אחד בכל דף, / מי בישל את סעודות הניצחון? / בכל עשר שנים – אדם גדול, / מי שילם את הוצאותיו? / שאלה אחת לכל סיפור".
פבלו פודליאסס ז”ל 8.8.1920-12.1.1997
בין יתר תחנות חייו, עבד פבלו ברפת.
פבלו היה במשך שנים פעיל מרכזי במועדון מכבי בבואנוס איירס (ארגנטינה) ונמנה בין התומכים בנוער הציוני-חלוצי במועדון, שהתגבשו לתנועת הנוער החלוצית העצמאית "למרחב", שבוגריה הקימו את קיבוץ בחן.
משפחת פודליאסס הגיעו לבחן כזוג מבוגרים, הורים של נער; מגשימים חלום רב-שנים. השתלבותו של פבלו לא הייתה קלה והוא גם התקשה בעברית.
הוא מאוד אהב ילדים, ידע להתחבר אליהם והיו לו שני משפטים קבועים בכל פעם שפגש ילד: "נשיקה לפבליטו" ואז העניק סוכריה לילד תוך כדי שהוא אומר לו "סוכריה פבליטו".
הוא היה בעל אוסף גדול של בולים והשקיע מזמנו להחדיר לילדי בחן את אהבתו לבולים.
לואיס (לוצ'י) נבו ז"ל 3.11.1944-30.7.1994
בין יתר תחנות חייו, עבד לוצ'י ב"העוגנפלסט".
לוצ'י הגיע לבחן יחד עם אשתו ושני ילדיו, כשהוריו מתגוררים בקיבוץ (הוריו הגיעו בתקופה שאחותו הייתה חברת בחן).
בעת גילוי המצבה מעל קברו, אמר -בין היתר- פנחס לוזר: "באת אלינו מאוחר ועזבת אותנו מוקדם. הגעת לאחר שהספקת להקים משפחה מחוץ לקיבוץ והצטרפת למפעל בו בני ביתך – ובראשם אביך ראול ז"ל – הספיקו להטביע חותם עמוק שיעמוד לכם לעד. במשך שנים יכולנו לשמוח יחד אתך מהתקדמותך המקצועית, בה השקעת כל כך הרבה מזמנך ומאמציך. והנה, בדיוק ברגע בו הגעת לעמדה בה יכולת להעמיד את כישוריך לשרות החברה – נפלת קורבן למחלה האיומה הזאת שסופה היה להכריעך".
משה (קוקו) לונדון ז"ל 15.8.1944-8.7.2016
בין יתר תחנות בחייו, קוקו עבד בפלחה, במפעל התבלינים, במפעל המפות של העוגנפלסט ובלול.
הוא עלה בשנת 1972 עם אשתו ובתו בת השנה והצטרף לשאר בני משפחתו שכבר היו בבחן. בהמשך נולדו לו בן ובת.
במשך השנים פעל בוועדות שונות, כמו ועדת הורים וועדת רכב.
בעבודתו בלול עבד עד שמצב בריאותו לא אפשר לו להמשיך.
קוקו היה איש שקט וסבלני, אהב מוסיקה ואף ניגן בפסנתר, אהב טיולים, כדורגל, לנהוג ובעיקר אהב את משפחתו.
∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴∴
אקו-מוזיאון | במשלט 